שירבוטים

הוא ישב בתנוחה הכי מכונסת ששולחן הכתיבה אפשר לו, משרבט מיני קשקושים לא ברורים במחברת לשון. מחברת שהכינוי "מחברת לשון" כבר מזמן, איך לומר, לא בדיוק מתאים לה.
לידו ישבה נערה שלא הפסיקה להציץ בפוני שלה דרך מראת כיס מנצנצת, ספק אם הבחינה במשהו אחר מלבדה.
השולחן לא היה נקי במיוחד. היה ניתן להבחין בעולם שלם שצויר עליו. בשיחות חולין שונות שנערכו דרכו, כמה עובדות היסטוריות ששימשו קרוב לוודאי כ"עזר כתוב" במבחנים, וכמובן גם כמה הצהרות רומנטיות חרוטות.
כשהוא שקוע בבניית סיפור רקע מרגש לאחת ההצהרות הרומנטיות, הוציאה לפתע הנערה לידו מעין מפית מהתיק, וכיסתה את השולחן. היה זה מעשה אכזרי ביותר מבחינתו. הדקות האחרונות של שיעור לשון היו תמיד עינוי בלתי נסבל, והשולחן היה מקור העניין היחיד שנראה באופק.
אז הוא חזר לשרבט, מה נשאר לו כבר לעשות. צייר פרחים ועצים וילדים ושמש, ממש כמו ילד קטן בגן בשעות היצירה. זה גרם לו להרגיש טוב. לחמוק לרגע ממה שיש לו כאן ועכשיו, ולחיות רק לרגע שם, בשדה הפורח הזה, עם ילדים ופרחים ועצים וחיוך על הפנים. הוא גם הוסיף הערות פה ושם, כתב חמשיר על טבע, כתב קצת על חלומות ורגשות. מהנערה שישבה לידו לא היה מה לחשוש, לא נראה כי הוא היה הדבר שהכי עניין אותה באותו הרגע.
נשמע הצלצול הגואל סוף סוף. דווקא הפעם לא היו הדקות האחרונות גרועות כל כך, חשב לעצמו.
התחילה ההפסקה. הוא יצא החוצה מיד, לא לפני שהשליך את שרבוטיו ישירות אל הפח. הוא תפס את הפינה הקבועה שלו, הוציא את הטלפון המתקדם מהתיק ועשה עצמו מסתכל בדואר הנכנס. זאת למרות שההודעות היחידות שקיבל אי פעם, היו פרסומות ועדכונים מכל מיני מקומות שנרשם אליהם באינטרנט.
פתאום הרגיש שהאזור סביבו מוצל מדי, והוא הרים את מבטו בחשש. הייתה לו סיבה מוצדקת לחשוש, כך הסתבר בדיעבד. אל מול עיניו התגודדו 5 מהבנים שלומדים איתו בשכבה, והוא הביט בהם במבט שואל.
"מה, דורק'ה, אימא קנתה צעצוע חדש?" אמר אחד מהם וחטף את המכשיר. השאר תמכו בו בגיחוכם הדבילי.
"תביא שנייה ולדמן, מה אתה משתלט?!" צעק אחר.
דורי ניסה להתרומם ולהתנגד, אבל אחד הבנים כבר דאג להושיב אותו במקומו.
"די, דורק'ה, למה לכעוס כל כך? אנחנו באים בטוב, למה לא תיתן לנו לשחק קצת בצעצועים ש'ך?" אמר ולדמן. צחוקם הרועם של השאר החריש את אוזניו של דורי. חוסר אונים היה מצב שהתקשה דורי במיוחד להתמודד איתו.
"תחזיר לי את זה, זה עלה להורים שלי מלא כסף!" צעק בייאוש.
"אוהו, דורק'ה פתח פה", אמר ולדמן בגיחוך, "אתה הרבה יותר חמוד כשאתה שותק. אין לך מה לדאוג דורק'ה, תאמין לי שאני אשמור על הצעצוע הזה שלך טוב טוב".
"לא אשמתי שלאבא שלך אין מספיק כסף בשביל לקנות את זה", סינן דורי. הוא קיווה שולדמן לא שמע.
ולדמן החליף את מבטו המשועשע ברגע אחד למבט כועס ואלים, וכרך את אצבעותיו סביב צווארו של דורי.
"אם עוד פעם אחת, אתה תדבר על המשפחה שלי", אמר והידק את האחיזה, "תרשה לי להדגים את מה שיקרה לך."
ולדמן השליך את המכשיר אל הרצפה בעוצמה וניפץ אותו לרסיסים.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדיברו אל דורי בצורה משפילה. למען האמת, זה הפך כבר לחלק מסדר יומו. אך הייתה זו הפעם היחידה שהרשה לעצמו להגיב דבר מה בעל משמעות. למרות הפחד והסיכון, למרות איבוד הטלפון ולמרות שמכנסיו רטובים כעת ואין לו זוג נוסף כדי להחליף, הוא התגאה בעצמו.
מאוחר יותר, בהפסקה השנייה, הוא ראה את אותה נערה שישבה לידו באותו שיעור לשון משעמם, יושבת כעת במקום שונה במקצת. יושבת על ולדמן, מחבקת ומנשקת, מלטפת לו את האגו. איך יכול להיות הרי שדורק'ה החננה העיז להוציא מילה מפיו.
נגמר היום לבסוף, ודורי רק רצה לחזור הביתה אל משחקי הרשת שלו. שם, לפחות, מעריכים אותו.
בדרכו לצאת מהתיכון, עצרה אותו הנערה משיעור לשון. אלה שמה, דורי נזכר.
"חכה שנייה! דורי, נכון?" שאלה.
"מממ כן", השיב. הוא לא היה מעוניין במיוחד לדבר איתה.
"אני… אני יודעת שראית אותי עם ולדמן ו… אני יודעת מה הוא עשה לך, ושתדע שאני לא מצדיקה" –
"את יכולה להירגע, אני לא כועס עלייך, אני רק רוצה לחזור הביתה." דורי פנה שוב ללכת.
"חכה שנייה! אני רק… רק הייתי חייבת להגיד לך… שאני הוצאתי את מה שזרקת מהפח, ו…" –
"את עשית מה?!" אמר בתדהמה.
"כן, אבל" –
"טוב, תשמעי, אם קראת אז קראת, רק בבקשה אל תראי את זה לאף אחד, מספיק נזק נגרם לי. אני צריך ללכת, אימא דואגת ואין לי טלפון." הוא הסתלק משם במהירות, לא משאיר לאלה מקום להשחיל מילה.
אלה לא הייתה מוכנה לוותר. היא החליטה שהוא יישמע מה יש לה להיגד, ויהי מה.
"תעצור!" צעקה, ודורי הסתובב בפליאה.
"אני רק… רק רציתי להגיד לך שאף פעם לא התרגשתי ככה ממשהו שמישהו כתב", אמרה, ותחבה את הפתק בכיסו. "תשמור על זה. ושלא תעז לזרוק את זה שוב."
היא חייכה אליו, ופתאום הוא ראה כמה שהיא יפה. כמה מיהר לשפוט אותה רק בגלל התנהגותה החיצונית.
וזו הייתה הנשיקה הראשונה שלו.
יום למחרת היה לו כבר טלפון חילופי.
הוא הגיע לבית הספר, ולנגד עיניו הופיעה שוב תמונתה של אלה, יושבת על ברכיו של ולדמן.
באותו הרגע נשמע צפצוף מיושן מהטלפון החלופי. זו לא הייתה פרסומת. וגם לא מספר שהוא הכיר.
היו כתובות שם רק שתי מילים – "אני מצטערת."
דורי חב את הקריירה המשגשגת שלו לאותה אלה מהתיכון. היא עשתה את שני הדברים שהיה צריך כדי להתחיל לכתוב – היא פקחה לו את העיניים, ושברה לו את הלב.