שברי הזכוכית של מת'יאס- פרק 1: המשך.

"כשיצאתי מהשירותים, שמוקמו בקומה התחתונה, בדיוק מתחת לכיתה העתידית שלי, נטשה ישבה על ספסל ליד, זימזמה לעצמה שיר מוכר, והייתה שקועה במסך הנייד שלה, כשהיא הבחינה בי במדי בית הספר.
"עוד אחד לאוסף," היא גיחכה
"סליחה?" אני לא ממש מבין מה הקטע שלה.
"אה? כלום." היא האדימה "אה, אממ, עכשיו ליעדים החשובים," היא גימגמה.
הכנסתי את סט המדים השני שהיא הביאה לי תיק בית הספר, והתקדמתי לעברה כשהיא מתקדמת לאזור הפטיו הגדול שהיה, וממנו היו כמה גרמי מדרגות שהובילו למקומות שונים.
"טוב, אני לי ממש זמן, אז," היא כיחכחה בגרונה, "ימינה הנהלה, ישר מזכירות, ישר שני חדר מורים, שמאלה אב בית ותחזוקה, הבנת?" היא הביטה בי בעיניה הירוקות, והרגשתי שאם אני לא אגיד כן, זה לא יגמר הכי טוב.
"כן כן. הנהלה, מזכירות, חדרי מורים, אב בית." דקלמתי.
היא הביטה בי במבט בוחן ואז חייכה, "אתה הולך להצליח כאן." היא אמרה.
לא הגבתי. לא ידעתי למה היא מתכוונת. מאיזה בחינה אני הולך להצליח?
"טוב עוד כמה חוקי בסיס," היא התיישבה על הספסל.
"אסור לבוא עם עגילים-"
"אוף!" קטעתי אותה, היא ציחקקה.
"אסור להביא לשטח התיכון שום חומרים דליקים כאלה או אחרים, אסור לאחר לשיעור אחד יותר מחמישה פעמים, אם תעבור על החוק הזה, יעמידו אותך לדין בוועדת המשמעת- תאמין לי, הייתי שם, עברתי את זה, לא כדאי לך לאחר." היא חייכה.
"התקשרו להורים?" אמרתי, זה לא כזה הפריע לי למען האמת. כבסר אעז ידעתי שאני אעבור על החוק הזה.
"הוו, לא." היא גיחכה. "מה שקורה פה נישאר פה. ולפי חוקי הגנת התלמיד במשרד החינוך, התיכון הזה יכול להכריח אותך לעשות פה כמה דברים מגעילים, שלא יעלה לך על הדעת לאחר שוב." היא הצטמררה, וחייכה.
" אסור לעשן, לשתות, או להסניף שום חומר אסור בשטח התיכון, אם תיתפס עושה את זה כאן, תושעה. הם ממש מקפידים על החרא הזה." אמרה.
"גם על זה היית בוועדת משמעת?"
"הייתי קרובה," היא צחקה "אסור להיכשל ביותר משלושה מקצועות, תיכשל ואתה עף, הבית ספר שומר על היוקרה שלו." היא אמרה וגילגלה עיניים.
"היוקרה שלו?" גיחכתי.
"חרא בית ספר." היא צחקה.
"אסור לקלל, להרביץ, להשחיט את רכוש בית הספר, ועוד כמה בולשיט שאתה בטח מכיר. וזהו בעיקרון, פשוט תהיה ילד טוב." היא הרימה את הפוני השחור שלה חזרה למעל עיניה.
"אוקיי, תביא לי בבקשה את הניירת ששלחו לך." היא פקדה.
הכנסתי את ידי לתיק העמוס, מחפש אחר ערמת הניירות שדחסתי לילה לפני כן לתוך התיק הגדול, "קחי," שלפתי לה את ערמת הניירות.
"אה! יא' 13! נחמד בהחלט," היא נראתה כמעט מודאגת, ובעיקר צינית.
"את לא נראית כאילו את מתכוונת לזה." גיחכתי.
"לא, לא," היא צחקה, "יש שם באמת אנשים נחמדים." היא חייכה בשלווה. "בוא כבר," היא התחילה להתקדם במסדרון שהוביל חזרה לפתח בית הספר, ליד הדלת היה גרם מדרגות מעוקל, והיא החלה לעלות.
"נחמד!" היא הסתכלה במערכת שעות שלי. "אנחנו ביחד בספרות למתקדמים." היא אמרה.
חייכתי אליה, היא הייתה מתוקה.
"אני שונא ספרות," לחשתי, והיא הביטה בי כמה שלמדתי לכנות 'מבט הרצח של נטשה'
"אתה מה?" היא לחשה באיטיות, היא נראתה מפחידה, היא גם עצרה.
"אני פשוט גרוע בזה." צחקתי בדאגה, היא לא נראתה מסוג האנשים שכדאי להתעסק איתם.
"אתה דווקא לא נראה מהאנשים האלה," היא לחשה,
"האנשים האלה?" שאלתי בהיתממות.
"מהאנשים האלה שלא מצליחים להבין את העומק שנמצא בסיפורים ובשירה."
"אה, על איזה סוג עומק את מדברת?" היא פשוט השתתקה, ואז חייכה לעצמה.
"אל תדאג, עם המורה שלנו, אי אפשר להיות גרוע," היא חייכה בנחמדות והתחילה ללכת.
"טוב, אז כאן זה קומה ראשונה, כאן אנחנו, השביעיסטים, לומדים בעיקר." היא התחילה ללכת במסדרון מלא דלתות ממוספרות, על כל אחת כתוב בשלט בגדול את מספר הכיתה.
"כאן זה הכיתה שלי," היא הצביעה על דלת אחת, עליה היה כתוב בגדול 'יא' 10, מחנך – ברקולי הייד.' "אם תצטרך עזרה בעומק הדברים אני כאן," היא הוסיפה כבדרך אגב והמשיכה ללכת.
"וכאן," היא הצביעה על דלת שהייתה במרחק שתי דלתות מכיתתה, "זאת הכיתה שלך."
"תנסה לא למות." היא גיחכה ואז הלכה. פשוט הלכה.
מה אני אמור לעשות עכשיו? להיכנס? היא כמעט נכנסה לכיתה שלה כשצעקתי את שמה.
"מה?!" היא לחשה. "אסור לצעוק כאן אידיוט!"
"מה אני עושה עכשיו?" צחקתי והיא השיבה לי חיוך קורן.
"נכנס לכיתה! אתה תהיה בסדר," היא אמרה והסתובבה.
צעקתי את שמה שוב.
"מה?!" קולה הוגבר במעט.
"תודה," חייכתי ונכנסתי לכיתה, הפעם הבאה שראיתי את נטשה היה שבועות לאחר מכן.