רק מאז שהיא 'נעדרת', היא נהדרת

הציונים שלה היו ללא רבב, כל יום היא ישבה ולמדה, זה לא שהיה לה עם מי להיפגש, לבלות, ליהנות.
היא הייתה הילדה שעבודה בזוגות, תמיד הייתה עושה לבד, זו שישבה במקום המרוחק בכיתה, ליד כיסא ריק, לא רצו לשבת לידה, לבוא במגע איתה, שמא, גם הם יהפכו למנודים, ללא אהודים, לדחויים.
תמיד הציקו לה, מאז הגן, עד הכיתה נוכחית שלה, כיתה י', הכיתה שבו אמורים לחוות אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, או סתם לצאת למסיבות עם חברות, אבל היא לא, אף פעם לא, לעולם לא.
בנים לא הביטו לעברה, נתקעו בה במסדרון כאילו הייתה בלתי נראית, חברות? על דבר כזה מעולם לא שמעה, הייתה את הילדה הנחמדה הזו, שתמיד חייכה לכולם, גם אליה היא חייכה, בסוף כיתה א' היא עזבה יחד עם הוריה לקנדה. היא תמיד הייתה בודדה, זו שמביאה ספר וקוראת בזמן ההפסקות, יושבת בתא בשירותים בכדי להימנע מהצקות, שומעת מוזיקה באוזניות בפינה של הכיתה בפול ווליום, לא לשמוע איך אחרים נהנים, להתעלם מדברי הלעג הקשים, הפוגעים בלבה כמו סכינים מלובנים היטב, לעד ישאירו צלקת. כשהוריה שאלו אותה אם היא רוצה להזמין את הבת של חבר טוב של אביה, שלומדת איתה בכיתה הם קיבלו תשובה שלילית. היא לא הייתה ילדה לא חברותית או מתבודדת מטבעה, פשוט הילדה הזאת, הבת של החבר של אביה, הייתה מאלו שהנהיגו את ההסטות נגדה, את ההצקות האכזריות.
כשהיו הדמעות מציפות את עיניה בסתר, הייתה מרכינה את ראשה, מנסה להסתיר את הכאב. אחרי בית הספר היא הייתה מחכה במקום נסתר כדי שסימני הבכי ישכחו, לא רוצה להדאיג את ההורים..
החלה התדרדרות, ציוניה הפכו ממושלמים לטובים, אז לבינוניים, עברו עוד חודשיים והיא לא עברה את המבחנים, הורידו אותה הקבצות, שוב ושוב.. הוריה הניחו שמדובר במשבר גיל התבגרות, כמו שיש לכל כך הרבה ילדים של חברים שלהם ולא חיטטו לה..
ההצקות המשיכו, פגעו, הכאיבו, הציפו את מוחה, היא לא יכלה להתרכז יותר בשיעורים, לא הצליחה ללמוד דבר, זה היה קשה מידי, היא לא הייתה מסוגלת.
יום אחד היא הגיעה לבית הספר, המקום שלה היה מכוסה בבוץ, מעגל כמעט מושלם שהקיף את מקום הישיבה שלה, וטינף את השולחן ושני הכיסאות, היא ראתה את כל הילדים יושבים בקבוצה ומתפוצצים מצחוק, היא יצאה בבכי מהכיתה, לא מסוגל להכיל זאת ולו לעוד דקה. היא הגיעה לבית ריק, הוריה היו בעבודה. היא ניגשה לשולחן הכתיבה שלה, לקחה דף ועט, והתחילה לכתוב מכתב פרידה מהוריה הדואגים, מודעת לחלל הכואב שתשאיר מאחוריה, אבל זה כל כך קשה, היא לא מצליחה, לא מסוגלת.
היא ניגשת לארון ולובשת את השמלה הכי יפה שלה, זו שלבשה לחתונה של דודתה בשנה שעברה. היא מוציאה שתי חגורות מן המגירה, את זו התואמת לשמלה, ואחת אקראית. היא חוגרת את החגורה שמתאימה לשמלה, מניחה את החגורה השניה, מכניסה את מכתב הפרידה שכבר מלא בדמעות לתוך מעטפה, בכתב רועד היא כותבת על גב המעטפה, "לאמא ואבא האהובים, סליחה שאכזבתי אתכם."
עם המעטפה בידה האחת והחגורה בידה השניה היא ניגשת לסלון, קושרת את החגורה למעקה המדרגות, מטפסת על כיסא, עדיין מחזיקה את המעטפה, מכניסה את ראשה אל תוך הלולאה העצובה, שעומדת ליטול את חייה בתור דקות אחדות, היא בועטת את הכיסא, עדיין מחזיקה את המעטפה, כבר מאוחר מכדי להתחרט, דמעה אחרונה נוזלת על לחייה, היא עוצמת את עיניה, שכמעט ואיבדו לגמרי רוח חיים, גופה מרפה, המעטפה נופלת אט-אט מידיה המתות, ונוחתת על הרצפה.

===

אל הלוויה שלה כולם מגיעים, עצובים ורועדים. הוריה איבדו את הרצון לחיות, הילדים הרשעים מכיתתה לעולם לא היו מאמינים שגרמו לדבר כזה, הם כל כך מצטערים, כולם משבחים אותה, כמה שהייתה נהדרת.. קברה הטרי מלא בפרחים, אך שום פרח לא ישיב אותה. הפרח הזה נקטף באיבו.