רק הזיכרון נותר

צרחות נשמעו מכול עבר,אבל בשבילי הם נשמעו כל כך מרוחקות.
כל המקום היה מלא דם,בדיוק עכשיו כיסו את פניהם של החוטפים,החוטפים שחטפו את הבן שלי ועוד שלושה ילדים.
צרחות האימהות היו צורמות וקשות הם התייפחו וצעקו.
ואני אני רק בכיתי בדממה מנסה לעכל את מה שקרה
כאן הרגע.
שניה לפניי שירו בחוטפים,החוטפים יירו בבן שלי אל מול עיניי.
ליבי נשבר לחתיכות ולי לא נותר לעשות דבר מלבד לבכות על מותו.
הוא היה הדבר הכי חשוב לי הבן היחיד שלי.
אביו מת במלחמה לפני שהוא נולד וזה שבר אותי.
אבל מתיי שהוא נולד הוא הביא לי שוב את התקווה שנעלמה לי בכל תקופת ההריון.
לפתע יבבה יצאה מפי ואחריה עוד אחת ואחריה עוד כמה,צנחתי על ברכיי בוכה כשפניי בתוך ידיי.
אנשים עברו שם וניסו לנחם אותי אך כלום כבר לא יכול לנחם אותי במצב הזה בני נלקח ממני והוא לעולם לא יישוב,הוא לעולם לא יחייך יותר ולעולם לא ישמח יותר ולעולם לא יהיה לו עצוב ורע,הוא לעולם לא התאהב בפעם הראשונה בחייו הוא ייתחתן.
זה נגמר חייו נגמרו בגיל כל כך צעיר הוא היה בן אחת עשרה,הוא היה ילד כל כך יפה.
שערו היה קצר וחלק ועיניו היו בצבע חום דבש,כל מי שפגש אותו אהב אותו מייד.
חבל שאף אחד לא ייזכה לראות אותו שוב.
ביום הלוויה שלו החלטתי משהו שלמרות כל הכאב אני יינסה להיות חזקה בשבילו,אני בטוחה שזה מה שהוא יירצה שאני יימשיך את חיי ויקום כל בוקר בשמחה אבל תמיד תיהיה לי הכאב הקטן הזה,
הפספוס הזה שחשבתי שבני לעולם לא יגיע לגיל שהיה אמור להיות בכל שנה,שהוא נשאר באותו גיל ככל שהזמן עובר ואני רק מזדקנת יותר לבד בלעדיו עצובה בכל אבל גם מנסה להמשיך בחיי למרות הקושי הרב.
והיום אני מקווה שבני ובעלי שלמעלה בגן עדן גאים בי ושומרים עליי כדיי שהמשיך בחיי גם בלעדיהם אבל עם חלק וזיכרון מהם בכל יום,כי זה כל מה שנותר לי מהם רק זיכרון.