רציתי למות מאושרת

זה לא היה בגללך בכלל, אתה בטח מבין את זה.
זה גם לא היה בגללכם.. אמא ואבא, אבל אני בטוחה שדווקא אתם לא תבינו ורק תחפשו את מי להאשים. ובסוף תמצאו בזה את עצמכם, למרות שזה לא באמת ככה.
אבל זה יעשה לכם טוב למצוא שאתם הסיבה לכל ולמרר לעצמכם את החיים כך ולסבול כדי שבאמת תהיה לכם סיבה טובה לחיות ולא להמשיך לחיות את החיים המדכאים האלה עם רגעי האושר המועטים שניתן לחוות בגילכם. אולי את רגעי האושר האחרונים שלכם חוויתם לפני שהתאבדתי. למרות שכתבתי שזה לא היה בגללך בתחילת המכתב הזה, זה כן בגללך – אבל רק בערך. אני מאמינה שזה יותר "בזכותך" מאשר "בגללך". אתה מבין? רציתי להתאבד והייתה לי סיבה טובה. הסיבה היא פשוטה, הייתי מאושרת. סוף סוף הייתי מאושרת ואתה לא תצליח להבין את זה אבל באותו הרגע היה לי את כל מה שרציתי. אהבה (בזכותך), משפחה חמה ואוהבת. ולא רציתי למות עצובה ובודדה, ובגלל שיש סיכוי גבוה שזה יקרה החלטתי לקטוע הכל כאן כשעוד יש לי הזדמנות להיות מאושרת ולמות מאושרת. הייתה לי ההזדמנות לחשוב על הרגעים היפים והפחות יפים בחיים עד ההגעה לפסגה, הפסגה שנמצאתי בה ממש באותו הרגע של ההתאבדות. רציתי למות על הפסגה. לתקוע דגל בראש ההר הזה שנקרא החיים שלי ולעצור שם. כי פשוט שכחתי להביא איתי בתרמיל את הסולם שאיתו אוכל להגיע קצת יותר גבוהה מאיפה ששהיתי באמת. אבל גם למות בפסגה זה טוב ולא ממש היה נחוץ לי הסולם הזה. זה בטח כבר יותר מדי מורכב בשבילך. אני מכירה אותך ואתה לא אדם של מורכבות, אז אני פשוט אפסיק כאן עם כל התיאורים שבטח נשמעים לך חסרי היגיון שפשוט יקשו עליך אותך להבין את המסר הכל כך פשוט שאני מנסה להעביר לך פה במכתב הזה שהיה אמור להיות קצר ממה שאליו הפכתי אותו להיות. אז אגיע למסר עכשיו.
תדע שזה לא יכאב לי, והרבה זמן התלבטתי בין כדורים לחבל.. אז פשוט החלטתי על כדורים כי זה נשמע הרבה יותר פשוט ואף פעם לא הייתי אדם שמתאמץ. אתה יודע את זה.
אני רק מצטערת על דבר אחד, וזה חוסר ההתחשבות בכם. הסובבים אותי.
אתם כנראה חושבים ש"נדפק לי השכל" וזה מה שכל כך מדאיג. אתם חיים באשליה ועדיף שתעצרו אותה כאן ועכשיו כמוני כשאתם עוד סוג של מאושרים – עצה ממני.
זאת הייתה הפרידה הכואבת שלי. למרות שלא אוכל לדעת אם זה באמת כאב לכם, לי זה לא כאב בכלל. כי אין לי רגשות חרטה – רציתי למות מאושרת. וזה לא הופך אותי למשוגעת, רק
להגיונית.