רצה אל הלא נודע, אל החושך

הכל חשוך, יותר מדי,
החושך אטום, סמיך,
היא לא רואה דבר,
צועקת לשמיים, רוצה שישמעו,
רוצה שיאירו לה את הדרך,
שיאירו לה את המחשבות החשוכות,
אבל אין תגובה,
השקט שמסביב מעיק, מדכא,
שקט מדי,
זה מרגיש כמו השקט שלפני הסערה,
השקט המטריד הזה,
כמו שתמיד יש בסרטים לפני קטע אימתי ומפחיד,
היא מתחילה לזמזם לעצמה שיר, כדי להפר את הדממה,
אבל כמו סימן מוסכם של הפה לסביבה,
לא יוצא שיר, לא יוצא קול, יוצא מלמול שקט וצורם,
יצאות רק יבבות חלושות,
ואיתם,
יוצאים גם הפחדים,
הסיוטים,
החיות הרעות של הלילה,
היא מתחילה לרוץ, אולי זה מה שירחיק את הכל,
את החיות המפחידות, אבל יותר מכל-
היא מנסה להרחיק את המחשבות,
רצה ברגליים כושלות,
רצה לעבר הלא נודע,
רצה אל החושך