רסיסי ליבה השבור

קירות חדרה מלאו גזרי עיתונים ישנים, ומיטתה פרורי עוגיות, שמאסה מלנסות לנקותם. חושך ושקט שררו בחדרה, מעצימים את רעש הכאב הנשמע, ברחבי הבית.
לגופה לבשה חלוק, ואת שיערה החום עטף מגבת. עיניה הירוקות סרקו את גופה במראה. המראה שעליה הביטה בהחמצה, פניה לא ניסו להסתיר את אכזבתה ממה שראתה.
על השולחן שעל יד המיטה הונחה כוס תה חם זה מכבר. האישה הושיטה את ידה אל עבר הכוס ולגמה ארוכות, נותנת למשקה החם להכאיב בגרונה ולהעניק סימנים לאצבעותיה הדקות.
האישה הטיחה את כוס התה במראה, נותנת לה להישבר ולהטיח בפניה רסיסי זכוכיות מעורבים בתה חם.
היא שלחה את ידה, ממששת את המראה מעט, כמצטערת, על שגרמה לה כאב.
לאחר דקות ארוכות שבהן הביטה כחסרת מעש, אל עבר גופה הנצפה במראה, שלחה את ידה אל עבר רסיס בולט במיוחד, ושלפה אותו. מתעלמת מטיפת הדם, שהחלה לזלוג במורד ידה.
הרסיס נדמה כנמשך לעורה החיוור, מפתה אותה להעבירו בתנועות חיתוך על צווארה ולשכוח מהכל.
האישה חייכה במעט, מדמיינת כיצד תרגיש כשתיפול אל עבר החושך. אך כשראתה את טיפת הדם, שלאחר זליגה ארוכה נפלה על הרצפה, השליכה את הרסיס בכח.
מראה הדם הכה בה אשמה על שהשאירה בגופה חותם, על ששכחה שלברוח, אין זו הדרך. היא הרימה את הרסיס, מקרבת אותו אל עורה שנית ונותנת לפיתוי לעלות בחזרה.
לבסוף, הצמידה את הרסיס אל צווארה וחתכה. נותנת לדם הפורץ לשטוף את המראה, מרסיסי ליבה השבור.