ריקנות.

אני לא אכתוב לכם סיפור מדהים או קטע עוצר נשימה. אני אכתוב משהו.

אם איי פעם הרגשתם כאילו אין כלום בעולם? האם אי פעם ראיתם רק את המוות מסביב כשאתם רגילים לראות את החיים? האם איי פעם, איי פעם הסתכלתם על כמה ילדים קטנים קוברים חיה ובוכים ולא הבנתם למה? האם איי פעם הרגשתם איך זה לאבד מישהו שהוא לא בן אדם אבל הוא היה קרוב עליכם עד שאיבדתם את ההרגשה? שלא יכולתם לחשוב ובקושי לנשום? האם איי פעם היה לכם כזה כאב עד שבכי זה ביטוי כל כך עלוב עליו שאתם פשוט יושבים דוממים ומתפרקים מבפנים? האם איי פעם.. רציתם.. פשוט.. לשקוע? לשקוע ולהדחיק את הכאב. להיות משהו קר שלא מרגיש כלום?
כי אני לא יכולה ומצליחה. אופי המפגר שלי לא מאפשר לי להיות שקועה במשהו יותר מכמה שעות ולפעמים זה עוזר אך זה.. כך אני לא יכולה לשקוע, להתכנס בתוך עצמי וללקק את הפצעים. זה פשוט דוחף אותי החוצה ומציב אותי כנגד אויב שאיני מוכנה להילחם בו אלא רק לתת לו להרוג אותי וגם את זה הוא לא מסכים! הוא דוחף אותי, נותן לי נשק ומיומנות שזריזות וניצחון כשאיני רוצה בזה!
אני פשוט רוצה… לישון. לישון ולשכוח שכל זה קרה אך כשאני אתעורר מהחלום אל המציאות העגומה הזו, כשאין שום דבר בראשי וכל גופי דואב ואני חייבת לעמוד כי לא מאפשרים לי. זה לעולם לא יקרה. אחריי הכל, אני זו שחופרת את הקבר, זו שמניחה יד תומכת, זו ששותקת ולא מסוגלת לבכות בלילה כי הכאב כל כך גדול שלבכי כבר אין משמעות של ממש.
אני יודעת, ועצם הידיעה מכאיב לי, שלא יהיו לי סיוטים אך אשאר ערה כל הלילה ואבהה בקיר הלבן ומחשבותיי ינדדו ולכמה רגעים אני לא יהיה בעולם הזה.
אין כלום. זו ההרגשה שלי. ריקנות עמוקה. כמו חור בנפשי. כמו.. כמו כאב כל כך גדול שלדמעות כבר אין כל משמעות מלבד חולשה.
אף פעם לא הייתי זו שבוכה.