סיפור (לא) פשוט

קר. ענני גשם אפורים מכסים את השמים, ואור ירח קלוש מסתנן מתוכם רק במקצת. הרחוב שקט. בשעת ערב מוקדמת כזו, ובמזג אוויר שכזה, רוב דיירי האזור כבר ספונים בבתיהם.
את עומדת בתחנת האוטובוס הישנה. זו שמוצבת כמאתיים מטר אחרי הפניה מהרחוב הראשי. העצים העבותים בצד זה של המדרכה מסננים את תאורת הפנסים; מותירים אותך, כמו גם את התחנה, בחשיכה המתפשטת.
למרות הגרביון העבה שלרגלייך, רוח הערב המנשבת חודרת עצמות.
מזל שלבשת בסוף את החצאית הארוכה, קופצת מחשבה לראשך. עכשיו עוד מסך של בד חוצץ בין עורך לבין אוויר הלילה הקפוא.
חיוך מריר מסתמן על שפתייך. לפחות בחירה טובה אחת את עוד מסוגלת לעשות.
לא! אסור לך ליפול לזה שוב! את חושקת שפתיים בחוזקה. נושכת את פנים השפה ומנסה למנוע מהמחשבות השליליות לפרוץ שוב. אין לך כוח להתמודד עם זה עכשיו. הפנים שלך חסרות תחושה גם בלי שבילי דמעות קפואים.
את מכריחה את עצמך להתרכז בחתול תועה שמופיע לפתע על המדרכה ממול. עיניים זוהרות קולטות את מבטך לשנייה קצרה לפני שהן נעלמות מתחת למכונית חונה. שוב נותרת היחידה ברחוב. את מחככת ידיים זו בזו בניסיון להפיג מעט את הקור. רוקעת ברגלייך ומעבירה את משקלך מרגל לרגל. מבטך שוב קופץ לעבר הצטלבות הרחובות, כמו מתיימר לגרום לאוטובוס להופיע כבמטה קסם.
שניה עוברת. את מוציאה את הפלאפון החכם שלך מתיק הצד שעל כתפך. אצבעותייך מקלידות כבריחוף מהיר את הסיסמא בעלת ארבע הספרות. צליל נקישה נשמע כשמסך הנעילה נעלם ובמקומו מופיע מסך הבית. עוד מספר הקשות קלילות, ושעות הנסיעה קופצות אל מול עינייך. את מחשבת את הזמנים בראשך. האוטובוס אמור להגיע כל רגע.
שתי דקות חולפות לפני שקופסת פח מטרטרת מופיעה מעבר לעיקול. את מעקמת קצת את האף בחוסר שביעות רצון. לא ציפית לאוטובוס ישן כל כך. פנטזת על כלי רכב חדש. כזה שהמיזוג בו פועל כמו שצריך. אבל את מרגיעה את עצמך. הנסיעה לא אמורה לארוך יותר מעשר דקות. עשר דקות ואת מגיעה למרכול השכונתי.
ריח של פלסטיק מחומם מקדם את פנייך כשהדלתות נפתחות. לפני שאת מספיקה לשלם על הנסיעה כבר קופץ למוחך זיכרון מתקופת בית הספר. אוטובוס הסעות מטרטר כמו זה, צלצול פעמון שכמו נלקח מסרט אימה וריח של פלסטיק חרוך. בעודך פוסעת למרכז האוטובוס ונעמדת במקום השמור לעגלות, את נזכרת איך היית מדמה את כלי הרכב הישן הזה מתפרק באמצע הנסיעה. ממש כמו הרכב של קרואלה דה ויל בסרט השני של כלבים וגנבים.
אנחה שקטה וכמעט בלתי מורגשת יוצאת מפיך כשהנוסטלגיה משתלטת עלייך. אוי, בית ספר. את באמת ובתמים מתגעגעת לתקופה הזו. לתקופה שבה גם אם תאחרי לשיעור, זה לא סוף העולם. לתקופה שבה גם אם תפספסי יום לימודים, לא תצברי פער משמעותי שכזה. כמו זה שצברת עכשיו ואת כבר לא יודעת איך לגשר עליו.
את שוב נושכת את פנים השפה שלך. אבל הפעם את לא מצליחה לעצור את הדמעה שמתגלגלת מענייך. את מוחה אותה במהירות ומסתכלת מסביב. אינך מוכנה לחשוף חולשה בפני זרים.
למזלך, תאורת האוטובוס עמומה. חמשת האנשים הנוכחים כלל לא שמים לב אלייך; בחורה צעירה אחת בספסל האחורי של האוטובוס מתעסקת בפלאפון שלה; גבר בגיל העמידה רדום במושב שלפניה; זוג עובדות זרות משוחחות ביניהן בשפתן; ובחור צעיר נוסף משקיף מבעד לחלון.
את מעפעפת בענייך בניסיון להסיר את הלחלוחית שמטשטשת את שדה ראייתך. ניסיון ששולח עוד דמעה סוררת לדרכה. ושוב את ממהרת למחות אותה.
אבל הוא כבר הספיק לשים לב.
מבט חטוף לעבר הבחור הצעיר שהשקיף מקודם מבעד לחלון, ולרגע קליל אחד את שוכחת איך לנשום.
זה הוא!
את מסיטה מבט מהר. לא עלה בדעתך כלל שתיפגשו כך שוב. לא שאפשר לקרוא לזה בכלל מפגש. סתם שני אנשים זרים שנקלעו במקרה לאותו האוטובוס. ועדיין הלב שלך מאיץ את פעימותיו. מחשבותייך חוזרות לפעול על דעת עצמן ואת נזכרת בפעם הראשונה שראית אותו. 'ראית' זו בהחלט הדרך הנכונה ביותר לתאר את זה.

אחרי יום מעייף במיוחד, שני אוטובוסים עמוסים של הקו שלך החליטו לדלג על התחנה שבה המתנת. בלית ברירה המשכת לחכות. וכך כעבור שעה של המתנה הגיע לבסוף הקו ההוא. זה עם זמני התדירות הנמוכים. הקו שבעיקר בשל חסרונו זה, לא עמוס ביותר מידי אנשים שחוזרים מיום עבודה. בשלב הזה כבר נמצאת בתחושה כמעט אפתית. כרטיס הנסיעה שלך איים ליפול מידייך כשהתכוונת להכניס אותו לכיסך, ולרגע מסוים נאבקת על האחיזה בו כמו גם על שמירה על שיווי משקל כשהאוטובוס עזב את התחנה. ואז קלטת אותו בזווית העין. מביט בך ומחייך. צוחק. כשהתיישבת בספסל האחורי, בצד המנוגד לשלו, הוא הגניב מבטים. נראה היה אפילו שהוא רוצה לפתוח בשיחה. אבל במצב של אפתיה כמו זה שבו היית שרויה, מחשבה צלולה לא עלתה בך. לרגע חשבת לפנות אליו את, אבל ביטלת את הרעיון כמות שהופיע. וטוב שכך כי אחר כך קלטת על אצבעו טבעת. דקה כזו. עשויה זהב.
התחנה שלך קרבה לבוא. כשירדת, בהחלט נראה היה שהוא מתכוון לומר לך משהו, אבל את, ויש לומר כפי שצפוי ממך, העמדת פנים כלא שמה לב. הישרת מבט לקדמת האוטובוס וירדת ממנו מבלי להסתכל לאחור.
במחשבה לאחור דימית שהכול היה רק פרי דמיונך.
עד לפעם השנייה בה נתקלת בו שוב.
בהפרש של חודש. אותו היום. על אותו הקו. והוא שוב חייך כשראה אותך. ואפילו שהכרחת את עצמך לא להסתכל, קלטת אותו בזווית העין מסתובב מידי פעם אחורה כמחפש דבר מה שאינו מצליח לראות.

עברו חודשים מאז הפעם השנייה והאחרונה הזו. הספקת כבר להתכחש לקיומו.
והנה, פעם שלישית.
העתיד צוחק לך.
ועכשיו את צוחקת על עצמך. על הנאיביות. על הטיפשות. על הדמיון הקיטשי שלך שלא מפסיק לעבוד לרגע.
עוד דמעה נופלת. רחמים עצמיים הפעם. את מוחה אותה בעדינות, שמה לב שזוהי התחנה הסופית ואת צריכה לרדת. הרגשות מציפים אותך ואת כבר לא יכולה לשלוט עליהן. כמה פאתטית את כבר יכולה להיות? מתעסקת בתפל ומתעלמת מהעיקר. משחקת במסלול חייך מבלי כל מחשבה מעבר. כמו ילדה קטנה וטיפשה.
כשאת מתיישבת על ספסלי התחנה הדמעות כבר יורדות בשטף.
מישהו פעם אמר שבכי זה כמו מקלחת לנפש.
אפילו בסערת רגשות שבה את נמצאת המחשבות לא מפסיקות לקפוץ למוחך.
את מושכת באפך.
נהדר! שכחת לקחת אתך טישו! את שוב מבקרת את עצמך. מי שוכח לקחת איתו טישו במזג אוויר שכזה?
שאלה קלה, את. רק את.
את שוב מושכת באפך ומוחה שביל דמעות נוסף. הפעם את מנסה להירגע.

הפנים שלך קפואות. כך גם הידיים. את משפילה מבט לעבר הציפורניים שלך. כשקר לך הן הופכות כחולות ממש.
לפתע משהו נדחף לשדה הראיה שלך.
גליל נייר טואלט רך.
את מרימה מבט דומע. מופתעת לגלות אותו עומד לידך ומשיט לך מחווה של עזרה. מופתעת עוד יותר לגלות לצד תיק העבודה שבידו אריזת גלילים כפולה של 'לילי'.