קטע קצר שכתבתי ממזמן ורציתי להראות לכם.

לא אמא , אני בסדר .
לא אבא , אני בסדר .
לא עולם , אני בסדר .
לא חברים , אני בסדר .
לא מורים , אני בסדר .
לא אנשים , אני בסדר .
בעצם , אני לא .
למה אף אחד לא מבין את זה ?
למה אף אחד לא רואה שמאחורי "החיוך" הזה יש פנים עצובות , יש פנים בוכות .
למה אף אחד לא רואה שאני שבורה , שאני עצובה , שאני בסכנה .
למה אף אחד לא רואה שאני באמת *לא בסדר?*
למה אין לי אף אחד שיעזור לי , מישהו שאוכל לספר לו את כל מה שעובר עליי , את כל מה שאני חווה בימים הקשים האלה .
למה אף אחד לא חושב שקשה לי ? שאני לא כזאת חזקה כמו שאני נראית .
את האמת , אני בכלל לא חזקה .
אני חלשה , אני רוצה למות .
אני לא יכולה לחיות יותר בהרגשה שכולם שונאים אותי , שכולם מקללים אותי ויורדים עליי כל יום .
קשה לי . קשה לי לחזור הביתה בוכה ולהגיד עוד פעם ' אני בסדר ' .
קשה לי שאף אחד לא מבין אותי , קשה לי שכל אחד אומר לי את הדברים הכי פוגעים .
קשה לי שאף אחד לא מבין את הסיפור שלי , ואף אחד לא יודע מה עברתי בחיים שלי .
ולא , אני לא מסכנה , ואני לא מרחמת על עצמי . אני ילדה רגילה .
ילדה רגילה שרוצה חיים כמו של ילדה רגילה , ילדה רגילה שלא רוצה למות היום ..