הצבע הכתום של שלכת הסתיו

אני מתהלכת, ראשי מושמט למטה והדבר היחיד שעיניי רואות זה את צבע הכתום הנפלא של שלכת הסתיו. צליל העלים הנשברים בזמן שרגליי דורכות עליהם נשמע בקול רב עוצמה, יחסית לגודל העלה שהפיק את הצליל. רוח מעיפה את שיערי לאחור בקלילות. השקט שורר מסביב, הקול היחיד שנשמע זה קול העלים המרשרשים עם הרוח. ניצוץ הזהב נקלט מקצה עיניי, ניצוץ הזהב שמקיף את כל מסילת הרכבת. הבנייה היפיפה, הבנויה בצורה כה מדויקת, הצבע הזהב שמשתלב בצורה מושלמת עם העלים הכתמתמים…
גופי רוכן מטה, ידיי עוברות באיטיות על מסילת הזהב הקרה, שמעבירה צמרמורת בכל גופי. טביעות אצבע נראות בברירות כאשר ידי מורמת מן המסילה, אך במהרה היא חוזרת שוב לשטט בקור המרגיע. העלים בין הפסים כה מעטים, אך האשליה שנגרמת מצבע המסילה לצבע העלים המעטים גורמת לעיניי להתרגש רק מהמראה הפשוט הזה.
אני מתיישבת על המסילה, במהירות נשכבת על הפסים ומוצאת תוך שניות אחדות תנוחה נוחה למדיי. מבטי מורם מעלה, לכיוון השמיים התכלכלים, העננים הלבנים שיוצרים צורות מקסימות. אני נושמת את האוויר עמוק לריאותיי, נהנת מכל נשימה ומודה על הטעם המתוק של האוויר הרגוע לפני מותי.
עיניי נעצמות, אני מרגישה את שיערותיי נופלות בקלות על פניי, את הרוח מלטפת את ידיי הערומות, את האוויר המתוק שנכנס לאפי ואת הצליל המדוייק של העלים המרשרשים.
זהו, הגיע הזמן, אני רק מודה שאני אמות במקום כה נפלא, למרות שבקרוב, שקט ורגוע כמו עכשיו לא יהיה.
אני שומעת את הרכבת מתקרבת, את הגלגלים הנוסעים במהירות ואת צליל העשן היוצא. להתראות עולם.