קטע של בריונות

די אני לא יכולה יותר.
הכנתי את הפתקים, מצלמת הוידאו מוכנה. יש דף פרידה שמיועד רק למשפחתי, הילדים בבית הספר לא ראויים לקרוא אותו.
ואני דפדפתי פעם אחרונה בפייסבוק, כרגיל רק התראות של קללות ורוע עליי. אני יודעת שצוחקים עליי מאחורי הגב, אני יודעת שצוחקים מולי, אבל זה עדיין דוקר, אני מרגישה שהלב שלי מדמם.
מקריאת התגובות הפתקים סוחטו בדמעות והמשקפיים הוכתמו במים. אני חשבתי אם כדאי לי לצלם כשעיניי סחוטות מדמעות, אבל אני בטוחה בעצמי יותר מאי פעם.
אני רוצה להתאבד.
המשפחה ראתה טלוויזיה, האח שמע מוזיקה.
אף אחד מהם לא ידע שלאחר כמה דקות הם ימצאו אותי מתה ומדממת.
כך אני מרגישה שנה שלמה, מאז שעליתי לחטיבת הביניים.
רק בריונות, בריונות ועוד קצת בריונות.
רק קללות, קללות ועוד קצת קללות.
רק צחוקים מאחורי הגב, צחוקים ועוד צוחקים.
והכול זה על גבי.
ורק בגלל שאני שונה מכולם, כי אני חנונית שיודעת רק ללמוד והמראה שלי הוא לא כמו של כולם.
הוא נוראי, אז בגלל זה אני לא רצויה בחברה.
אף אחד לא פנה אליי, אף אחד לא דיבר אליי. אף אחד לא רוצה אותי ולא ירצה.
תמיד חשבתי אם משפחתי הייתה רוצה אותי אם הייתה רואה את מראתי לפני שעוד נולדתי, או שהייתה בוחרת ילדה אחרת, מושלמת ומקובלת.
אני שוב מזכירה לעצמי שאין דבר כזה מושלמת, אבל ברור למדי שיש דבר כזה מקובלת.
בטח שהם רצו ילדה מושלמת, אבל הם קיבלו את הנורא מהכול, ילדה שתתאבד בגלל בריונות.
כל עולמם יחרב עליהם, אבל להם לא נחרב העולם יום אחרי יום.
ולא רק בבית ספר, אלא גם בריונות ברשת.
זהו, אני מצלמת את הסרטון.
איני מעזה לומר מילה, לא מספיק שקולי צפצפני ונוראי, הדפסתי את הפתקים בגלל כתבי הנורא והלא מסודר.
תמיד משפחתי אמרה לי שאופי מושלם, אבל אף פעם לא אמרו לי שאני יפה.
איבדתי תקווה.
ועוד פתקים, ופתקים, ועוד פתקים, שאני מראה מול המצלמה.
"זהו.." לבסוף אני אומרת בקול צרוד, "להתראות עולם." המילה האחרונה שאני מסוגלת להגיד למצלמה. ואני לקחתי את הסכין.
השתדלתי לא לצרוח.