קומה 9- הבוגלרים. פרק 12 חלק ה\'- ייאוש-קצר מאוד

———–נקודת המבט של נטע———–
הרגשתי מוזר מאוד. האלקידריות שבי כמעט רצתה לפרוץ מבעד למקום הסגור והמחניק הזה ששימש לי בחודשיים האחרונים כבית, לרוץ כאיילה ולאחר מכן לפרוש כנפיים.
\"נצא?\",שאל ויקטור.
\"נצא\", עניתי.
פתחנו את הדלת הסודית מתחת לשולחן הכתיבה, ממנו ירדנו בסולם והמשכנו אל גרם המדרגות המלוכסנות שהיה מתחת לאדמה. כשסוף סוף הגענו למעלה, לא האמנתי למה שראיתי, לא רציתי להאמין. הושטתי יד לויקטור והוא עלה בעקבותיי.
\"אוי לא\", פלט. פניו הביעו צער עמוק.
השמיים היו שחורים אף על פי שלפי השעון שעל פרק כף ידי עדיין הייתה שעת צהריים, הם היו אדומים לייתר דיוק. רגע, אדומים?! זו בטוח עבודתה של דיין. הקרקע שקודם לכן הייתה מכוסה דשא, הייתה יבשה וחרוכה, בורות רבים היו חפורים בה, כאילו מישהו ניסה לחפש כאן משהו. הבטתי על ויקטור והוא הביט עליי, לפי המבט שעל פניו, הוא הרגיש בדיוק כמוני. פחד, פחד עמוק ואמיתי, פחד מהלא נודע.
\"מה נעשה לגביה?\", שאל ונעמד מולי.
\"אני לא יודעת, אבל אני יודעת שאנחנו חייבים לפתור את כל החידות האלו כמה שיותר מהר. לפני שיהיה מאוחר מדי.\", אמרתי. כל כך רציתי לחזור הביתה. לאמא שלי. לאבא.
\"אני רציתי.. לפני שהלכנו למאורה רציתי לספר לך משהו מאוד חשוב\", אמר ויקטור במבט קודר.
\"מה?\", תמהתי.
\"אני רציתי לחזור לספרייה, כדי להביא את הפתק ששכחנו, אבל בדרך קרה משהו.\"
\"מה קרה?\"
\"ראיתי את אליס, היא עמדה מולי וצרחה זעקות כאב. היא עמדה וכל גבה עלה באש אבל היא לא הבחינה בכך. ואז… ואז היא שאלה אותי למה לא הצלתי אותה. אף אחד לא הצליח להתמודד מול דיין! אף אחד!-\"
-\"יהיה בסדר\", אמרתי.
\"חכי שנייה, בקיצור ברחתי ממנה עד שהגעתי לשטח שבו הייתה קודם הספרייה. היא לא הייתה שם.\", אמר.
\"מה זאת אומרת?\", שאלתי ולא רציתי להבין.
\"היא נעלמה נטע, היא נעלמה.