קומה 9- הבוגלרים. פרק 12 חלק ד'- קצר מאוד- נטע האלקידרית

—————נקודת המבט של ויקטור————–
כשהרגשתי שהיא כבר עומדת למות, ידי התנתקה ממנה.
על פרק כף ידה נוצר סימן חדש- הסימן ]_[.
"נטע!", זעקתי.
רכנתי אליה, כיסיתי את ידי בשרוול מעילי והשענתי את ראשה על חזי, מנסה להעירה.
פניה היו חיוורות כקירות המאורה הלבנים, היא לא הראתה שום סימן חיים.
התחלתי לדאוג.
"נטע, בבקשה תתעוררי!", צעקתי לה. היא החלה לרעוד. מתוך חשש לשלומה, הרמתי אותה בזרועותיי והנחתי אותה על המיטה.
בדקתי שיש לה דופק. הוא היה חלש אבל היה, זה כבר הרגיע אותי.
התיישבתי לצידה, מחכה שהיא תפסיק לרעוד וסקרן לראות מה עתיד להתרחש.
הבטתי בה, היא הייתה יפיפייה. אני דאגתי לה מאוד, אחרי הכל אני אוהב אותה.
טוב לא משנה, אין לי זמן לזה עכשיו. היא הפסיקה לרעוד, לפתע קרה דבר מופלא.
היא החלה לצוף למעלה, נשארה מרחפת באוויר, שיערה נצבע בכסוף- אדום בוהק, לחייה התמלאו בסומק כמו בעבר, היא פקחה את עיניה, לא היו בהן אישונים. נבהלתי וכשלתי לאחור, אך במהרה ראיתי שמופיעים בגלגלי עיניה אישונים חדשים ואפורים כמו שהיו לי.
היא עצמה את עיניה ולחשה דבר מה, לאחר מכן היא נפלה שוב על המיטה, חסרת הכרה. מיהרתי אליה, ליטפתי את ראשה בעדינות. ידעתי שהיא הפכה לאלקידרית עכשיו, לכן לא פחדתי לנגוע בה; אלקידרים לא יכולים לפגוע באלקידרים אחרים באמצעות מגע.
"נטע?", לחשתי. היא נעה בחוסר שקט אך עדיין לא פקחה את עיניה, תהיתי מה קורה לה.
"נטע?", שום מענה, רק מלמולים קשים להבנה.
עיניה נפקחו בבת אחת. היא קמה כל כך מהר עד כדי כך שקפצתי אחורה מבהלה.
היא הביטה בי במבט נדהם, חייכתי אליה. היא קפצה עליי.
"ויקטור!", הרמתי אותה באוויר וסובבתי אותה בזרועותיי.
היא נראתה מאושרת מסיבה לא ברורה כלשהי. היא נשקה לשפתיי ונעמדה מולי.
"אני שמחה לחזור. הרגשתי כל כך מוזר", אמרה, מוללת קווצת שיער בידה- רק עכשיו היא שמה לב.
"מה קרה ל.. לשיער שלי?", תמהה.
"בואי אחריי.", הובלתי אותה למראה, היא הביטה ולא האמינה. היא הביטה על עצמה, לא מאמינה למראה עיניה. היא ליטפה את שיערה ואמרה שהוא מעולם לא היה כל כך נעים, צחקתי. היא הוסיפה שאני לא הייתי צריך לדאוג לה.
"אתה יודע ויקטור, אני אלקידרית עכשיו", אמרה.
"כן.."
"אז זה אומר שלא תצטרך לדאוג לי יותר"
"אני מניח שלא אבל-"
-"אין אבל, אני יודעת להסתדר בכוחות עצמי, אחריי הכל יש לנו דברים יותר חשובים כרגע מאשר להתווכח על כמה אני צריכה הגנה, נכון?"
"אני מניח שכן.."
"יופי, אז אתה בא איתי להמשיך לחפש אחר הלחש הסודי או מה?"
"אני בא..", אמרתי בחוסר התלהבות בולט.
"יופי", צחקקה.
"בוא אחריי.."