קומה 9- הבוגלרים. פרק 11- החטיפה- חלק ד'- קצר יחסית

————–נקודת המבט של נטע————-
"תאמיני לי יקירה, שאת לא רוצה לדעת..", אמרה דיין בחיוך מסתורי. רכנתי אל ויקטור שנית, הוא היה נראה כזה אומלל, לפתע הוא החל לרעוד. "מ…מה..מה עשית לו?", גמגמתי, קמה ומתייצבת מול דיין. היא נראתה משועשעת לראות אותי כך, חסרת אונים כנגדה. "בואי נגיד שיש לי עסקה לעשות איתך..", אמרה. "את גרמת לי לעשות לו את זה!", הטחתי בה. "את הטעת אותי וגרמת לי לחשוב שהוא בגד בי!". אצבעות ידיי לחצו בכוח על מפרק ידי, כמנסות לפרוק את כל הלחץ והפחד שהיה בי. "אולי..", צחקקה, עדיין מרוצה מעצמה. "זה..", מבלי שהיא שמה לב התחלתי להזיז את ידיי למעלה, מתכוננת למתקפה. "לא…", התכוננתי. "הוגן!!!", כמו בתנועה ובמהירות של מעוף ציפור, העפתי אליה את ידיי, עושה כישוף עילפון ומקווה שיעבוד. היה פיצוץ ענק, עפתי אחורה וראשי נחבט בקיר. השתעלתי מהאבק שהיה באוויר, כנראה בגלל הפיצוץ. שפשפתי את ראשי בידיי ופקחתי את עייני, ויקטור עף מכיסאו וכעת היה מעולף על בטנו על הרצפה ממש לידי. "ו.. ויקטור?", הושטתי את ידי הרועדת אליו, מנסה לבדוק האם הוא בסדר, הוא לא זז. התקרבתי אליו, פניו היו חיוורות כסיד, ואפו שכנראה נחבט בדבר מה, היה מלא בדם. רעדתי, הדמעות שכבר היו בעיניי, המשיכו להיקוות ולזרום בשטף מעייני. היה שקט, דיין לא נשמעה. "אולי הצלחתי?", שאלתי את עצמי בקול. ערסלתי את ראשו של ויקטור בזרועותיי והשענתי אותו על הקיר לידי, "הכל יהיה בסדר..", אמרתי לו, אך בעיקר לעצמי. נשקתי למצחו וקמתי. התחלתי כבר לראות ברור יותר כי האבק התפזר לשולי החדר, ואז ראיתי את זה, דיין נעלמה! לא יכול להיות! התחלתי לפשפש מתחת לכל מיני דברים, מחפשת אחריה, אך רק אני וויקטור היינו בחדר. אולי העלמתי אותה? חייכתי לעצמי ורצתי לראות מה עם ויקטור אבל כשראיתי, לא יכולתי להאמין לזה.
——–נקודת המבט של דין——–
היה פיצוץ ענק, אז העלמתי את עצמי משם, מצחקקת לעצמי על זה שנטע חשבה שבאמת תוכל לפגוע בי. הייתי במעבדה שלי, העדפתי לחכות כמה דקות עד שאחזור לנטע ואשלים את התוכנית שלי, כדי שהיא תחשוב שהיא הצליחה להעלים אותי. מאוד קיוויתי שהתוכנית שלי תעבוד כי ידעתי שאם לא, והיא לא תאמין לאשליה שלי, אני לא אצליח. איפה הדבר הארור הזה?!, חיפשתי אחר השרביט שלי בכל מקום. העפתי מגירות מהארונית, הפכתי את המיטה, זרקתי מבחנות אך השרביט לא היה בשום מקום. לא אפשרי! הוא היה כאן לפני שעזבתי! שמעתי מחיאות כפיים מאחוריי. הסתובבתי לעבר הרעש. זאת הייתה ג'ינה!, שיערה השחור הסתיר את עינייה, ורך חיוך דק ומרושע נראה מתחת לשיערה העבה. היא הייתה שעונה בגבה למשקוף הדלת, כלועגת עליי בחוכמתה. "לא יכול להיות שמצאת אותי!", צעקתי ונסוגתי אחורה. "אחרי כל השנים האלו!, אני.. אני חשבתי שהרגתי את כל ילדי העיירה!" "אז טעית", אמרה והתקרבה אליי, מסיטה את שיערה מעייניה וחושפת שתי עיניים עיוורות. "דיין קריקוב, את תשלי על מה שעשית לאמא שלי!" נסוגתי עוד אחורה, התנגשתי בקיר האחורי של המעבדה. "אבל.. כולם היו ילדים, איך בדיוק אחת מהם הייתה אמא שלך?", שאלתי בקול מזלזל, לא מאמינה למילה ממה שהעיוורת המשוגעת הזו אומרת, אני כבר צריכה לחזור לנטע, מה עיוורת משוגע רוצה ממני?. "אמא שלי? אמא שלי, הייתה אליס." ,היא התקרבה אליי עד שיכולתי להרגיש את נשימותייה, ואז נעלמה. התנשמתי והתנשפתי, מנסה לעכל הכל. איך זה יכול להיות?! אליס הייתה ילדה ולא מבוגרת! משהו כאן בטוח לא הגיוני. נזכרתי בתוכנית שלי ומיהרתי לחפש את השרביט שלי שוב, כדי לחזור לנטע. לבסוף מצאתי אותו מודבק על משקוף הדלת, ידעתי שג'ינה שמה אותו שם.
————-נקודת המבט של ויקטור———–
מצמצתי בחוזקה, פוקח את עייני. הייתי שעון על קיר במאורה. ראיתי מולי את נטע מחטטת והופכת דברים בחדר. לא יכולתי לדבר, הרגשתי נורא. כל גופי דאב ולא יכולתי לזוז. לא הרגשתי את הרגליים והידיים שלי, ידעתי שאני גוסס. ניסיתי להרים את יד ימין שלי, היא רעדה מאוד אבל הצלחתי. מה נטע עושה? בעזרת יד ימין שלי ניסיתי להתרומם מעט, אך כשידי נגעה ברצפה נבהלתי. על הרצפה היה נוזל סמיך שידעתי שהרגשתי בעבר. דם. ידעתי שזה הדם שלי, הבטתי למטה, לא רוצה לראות את האמת אבל חייב. ואז ראיתי את זה, כולי הייתי מלא בחבורות וחתכים משונים, והדם על הרצפה היה כבר לשלולית, הרגשתי חלש יותר מרגע לרגע. לפתע נטע הסתובבה אליי, שלולית הדם הגיעה כבר עד אליה. היא כמעט התעלפה מהלם. "ויקטור!!", צרחה. היא רצה אליי בכזו מהירות עד שכמעט החליקה על שלולית הדם שנקוותה תחתיי. לא הייתי בטוח שאני מסוגל לדבר. היא רכנה אל הרצפה וערסלה אותי בידייה. "לא ויקטור! אתה לא יכול למות!", הדמעות החלו זולגות מעייניה ללא שליטה. ליבי החל לפעום לאט, ומוחי כמעט התרוקן לגמרי ממחשבות. הדבר היחידי שזכרתי הוא כמה שאני אוהב אותה. "נ..נטע", לחשתי, מנסה לדבר. "כן ויקטור?", שאלה בגרון חנוק. "אני אוהב אותך".
————–נקודת המבט של נטע———–
ויקטור השתעל, זה היה שיעול של דם, עיניו החלו להיעצם. "לא ויקטור!! בבקשה!", השענתי את ראשי על חזהו מחבקת אותו ולא רוצה לעזוב. ליבי פעם בחוזקה והרגשתי כאילו אני זו שגוססת עכשיו על הרצפה, וסכינים של עצב בליבה. "אתה לא יכול ללכת!", צרחתי. הוא הושיט יד רועדת וקרה וליטף את שיערי. התרוממתי מעט. "וי..ויק..ויקטור?", דמעותיי נפלו על פניו. "כן?", שאל ברעד. "גם אני!", קירבתי את ראשי לראשו, רוצה לנשוק לשפתיו מלאות הדם אך גופו פתאום נהיה כבד בזרועותיי. בגוף רועד התרוממתי מראשו והסתכלתי עליו, עיניו בהו בתקרה במבט סתמי, הוא מת. "לאאאאאא!", צרחתי, ליבי נקרע בתוך חזי, לא! הוא מת והכל באשמתי! ערסלתי אותו שוב בזרועותיי, "ויקטור, אתה מסוגל! בבקשה תתעורר!", לחשתי לו, אבל זה היה מאוחר מידי. בידיים רועדות הנחתי אותו על הרצפה. "להתראות ויקטור", אמרתי בקול חנוק. בעזרת ידי עצמתי את עיניו. ראשו צנח הצידה לתוך שלולית הדם שלו, ויחד עם ראשו, גם ליבי.