צעד אחד לפני הקץ

בזמן שהתהפכתי לצד האחר של המיטה, לצד המנוגד לשעון הקיר הדייקן, לצד המנוגד של אותה מכונת מתכת אשר קבעה את קצב פעימות לבי המהוססות, הדבר לא שינה מהומה לעומת צפיותיי ותקוותיי אשר נשאו לשב כהרגלן.
תחושת הצינה האיומה אשר שררה בבטני לא נמוגה כלל, עדיין כאבה , צרמה באופן בלתי פוסק לרגע אחד קטן ותמים.
השעון שיתק אותי, כל שנייה חשובה, אולי כרגע אני נושמת אך.. אולי עוד מספר רגעים אני כבר אקטף מעולמי ואגיע למקום אחר אשר איני יודעת עד כמה הוא טוב או רע.
הפחד צבט בחוזקה ברגשותיי ורק גרם לבריאותי הנפשית והפיזית לרדת עוד לטמיון, כולם אומרים לי שעליי לרוכן את מחשבותיי ולקוות אך ורק לטוב, אני מנסה, באמת שמשתדלת עד כמה שאני יכולה לאפשר לעצמי לציית לעצות אשר רוצות לטובתי, אך לשב..
הפחד מהמוות מחליא אותי, גורם לי לשקוע לדיכאון תהומי אשר מכבה אותי ושורף אותי עד חוסר נשימה, אני יודעת שההרגשה הזו היא רק בראשי אך..
רק עצם העובדה שאני כבר 5 שנים מלוות בכאב, ביגון, בצער, בבכי, בשקר ובייאוש כה רבים שאני חיה במירוץ, מרוץ אשר הפרס שלו הוא דופק לבי, כה גורם לי לתחושת נחיתות והשפלה, ברגעים שבהם כוחותיי אוזלים, שאני מדמיינת את המצב שבו אני יורדת על ברכיי ומוותרת, אני נזכרת בכל היקרים לי אשר אני מותירה מאחוריי..
ויודעת שאיני יכולה לוותר אליהם, הם אינם מרשים לעצמם לוותר עליי – משמע, אחריות.
אחריות היא מילה כה גדולה, חשובה ובעלת כוחות רבים, איני מסוגלת להיות אחראית לעצמי.. אז להישאר חזקה על מנת לזכות בכמה שיותר שנות חיים אשר ה' יכול להעניק לי, בהחלט נשמעת משימה גדולה.
איני עדיין מוכנה לעזוב, אני עדיין רוצה למצוא את הנקודה הזו, נקודת אור אשר זוהרת באור מסנוור ומהפנט ביופיו בחשכת עולמי האפלה.. אך האור לא מגיע והתקווה אוזלת.

אני כבר מרגישה שהסוף קרוב.. כרגע אלו מספר רגעים אבלים שלפני הקץ , נסתי ככל שיכולתי להיאבק על מנת לחיות ועכשיו אני מרגישה את המוות מחלחל בכל עורקיי, שורף אותי ומחליש אותי , גורם לי להיכנע בייאוש.. המוות קרב, אולי הוא יקרה הלילה אולי עוד יומיים או שבוע , כך או כך הוא יגיע, מפחיד ומאיים מתמיד, אני ירגיש את הקור , את חוסר הגמישות , אני ירגיש קלילה באוויר הרוח חסרת כל מחשבות , דאגות או רגשות ו..
אלוהים אדירים, לא!
אני יודעת שבלתי אפשרי למנוע את הבלתי נמנע אבל לעזאזל , איני רוצה לחוש במוות .. היו לי כה המון חלומות , רציתי לראות עולם , להתחתן עם נפשי התאומה שכנראה לעולם לא אפגוש עוד, רציתי תואר בפסיכולוגיה שכנראה לעולם אפילו לא ייכנס לאוניברסיטה , רציתי ילדים שלעולם לא אכיר ..
כה השתוקקתי לגמור את חיי כשאני חסרת חרטות , שהצלחתי להשיג ולהגשים את כל החלומות, רציתי למות כאישה ישישה על גבי מיטה רכה וחמימה , לא כאן , לא במעמד הזה, לא בגלל זה, לא הלילה!
רעדתי בחרדה, התהפכתי מצד לצד, אני מתאבת את החדר הזה, בכל פינה ופינה אני לא יכולה שלא להיזכר למה אני כאן ועד כמה מצבי חמור, לא משנה עד כמה אני אתהפך לצדדים מנוגדים בתקווה מעט להירגע לפני הקץ, למות לפחות בהבעת פנים שלבה שזה המינימום שאני יכולה לקבל, גם זה גורר אחריו אלפי תהליכים קשים אשר פתרונם בלתי ידוע, כמבוך רצוף מכשולים ללא מוצא..
"אין מוצא.." נחנקתי חלושות, דמעה מלוחה נזלה על גבי לחיי, דמעה אחת קטנה ומסכנה, נסתי להתעמק בדמעה, לחשוב על הדרך שבה היא זולגת במורד הלחי, מותירה אחריה שביל לח ורטוב במעט, ואז..
השביל נקטע, הדמעה נספגה לה בעמקי עורי הקשיח אשר נדמה שדבר אינו יכול לחבור אליו בדרך טבעית שלא גוררת מחט אחר מחט, אך הדמעה הזאת כן הצליחה להעניק לי נוזלים טבעיים במעט.
נחרדתי ממחטים, 5 שנים שהמחט נהייה ידידי הטוב ביותר, שקובע מה מצבי, כיצד הוא יכול לעזור, כיצד מעט להשפיע..
וידידי גם השנוא ביותר מצד שני, ידיד אכזר אשר נהייתי טראומתית ממנו, מאז ומתמיד פחדתי מדברים חדים ומסוכנים, לסבול זאת מקרוב בחוסר ברירה או דרך התחמקות הפך להיות דבר מתיש אשר הנחתי לו בסופו של דבר.
חייכתי לעצמי, רגע לפני הקץ ועל זה אני חושבת. חכמה שכמותי, אחזתי במעטפה הלבנה, והכנסתי לתוכה בדרך די מגושמת את המכתב לאישה בעלת הלב זהב הטהור בעולם, לאישה אשר חשובה לי יותר מכל אחד אשר קיים על גבי כוכב הלכת הזה..
וכשחושבים על זאת, היא נקודת האור שלי.
מכתב פרידה.
עוד דמעה גוררת דמעה אשר גררה ים של דמעות אשר זלגו בפרץ אחיד מעיניי ללא כל דרך שליטה, לא רציתי להיראות או להראות חולשה , לאף אחד! לא לרופאים בעיקר אשר הקימו מהמומה מכל דבר מה קטן שבצעתי.
הנחתי את המכתב על גבי השידה הלבנה כמובן, לצד המיטה הלבנה המגרדת באופן משגע, לצד הבגדים הלבנים המוכרים לי בתוך חדר מחליא.
הכל בו סובב בתהליך אשר לא הוביל בסופו של דבר לכלום, אה כן נכון, למותי, אך זו לא הייתה המטרה הסופית.
לפתע חשתי בעקצוץ, הרגשתי כיצד אני משתתקת, ואז.. לא חשתי בכלום.
איני זוכרת דבר מאותו היום, לא את הגוף הרועד, הפחד הצובט ללא הרפיה, את המראה המחליא של החדר, את כל שנות המאבק שלי למען היקרים לי ביותר, את יומי הראשון כשבכיתי ואת יומי האחרון שרק זכור לי ממנו משהו אחד..
צפצוף אחרון אחד ממכונת המתכת המאיימת, אשר הדפיקה האחרונה והגורלית של לבי, אשר סמנה כקץ חיי בין רגע, נשמעה הרבה יותר חזק, הרבה יותר ברגש, למרחק של אלפי קילומטרים.
המוות לא כאב, כלום לא הורגש, זהו אני פיסת עבר זנוחה אשר תשכח במשך השנים הכבדות, כל האנשים ימשיכו להם בחייהם, יתקדמו, יתחתנו, יצליחו, יכבשו, יכשלו במעט ואז ישיגו את המטרה.. רק אני אתקע לעולמי עד בגוף של ילדה תמימה בת 10, שמי נורית נרקיס, עצם העובדה של מותי לא צורב כמו עצם העובדה שלא הספקתי להיפרד.
אבל מה שכן.. כשהנחתי את המכתב על גבי השידה וחייכתי, לפחות חיי הסתיימו בהבעת פנים שלבה, השגתי חצי מהמטרה, את רובה לפחות.