צללתי כי לא רציתי עוד

צללתי כי לא רציתי עוד, לא רציתי את המלחמה הנוראית שמחוללת בחוץ.
צללתי כי לא רציתי להסתכן ולמות.
צללתי כי לא רציתי שיגלו שאני מפחד.
צללתי כי לא ידעתי איך נלחמים, איך הורגים, איך אפשר לקחת את חייו של אדם? מה המשפחה שלו תגיד? האם היא תבכה, ותהיה עצובה למשך המון זמן? אז למה לעשות את כל זה מלכתחילה? למה להרוג? למה לרצוח? למה לא לעשות שלום?
במקום כל זה, אני העדפתי לצלול, העדפתי לא לראות, לא לשמוע, לא להרגיש את האש החמה, את הכדור העובר, לא לראות בעיניי את הכדור העגול והחלק העובר דרך גופו של חברי הטוב, לראות אותו צומח על האדמה מתפתל מכאבים. הוא נתן לי מכתב. בכיתי ואמרתי לו לא לעצום את העיניים. הוא אמר לי שאין לו יותר כוח, שהוא רוצה לישון. צעקתי עליו שלא יעשה את זה אבל הוא, הוא עצם את העיניים לאט לאט, ובסוף הרפה. ראיתי אותו שם, מאבד את חייו.
בגלל כל זה העדפתי לצלול, לצלול ולא להרים את הראש.
למה אנשים צריכים להרוג? למה להרוס את החיים של אחרים? האם החיים שלהם פחות חשובים מהחיים שלכם?
למה צריך להרוג? אני שואל את עצמי. אבל כמובן שאין מענה. כי אני צולל, וכשצוללים לא מדברים. כשצוללים זה בשקט, בלי קולות, בלי לשמוע, בלי להריח, בלי לטעום. אפשר כמעט שלא להרגיש, לא להרגיש את הכאב שעבר עליי כשראיתי את חבריי מסביבי נופלים ומתפתלים מכאב, שאין לי מה לעזור להם. אפילו לקחת אותם לא הייתי יכול, אחרת הייתי מצטרף אליהם. אז החלטתי לברוח, להשאיר הכל מאחור, את הטנקים, המטוסים, הרובים, הכל. ברחתי לחוף הים כשבדרך לא עוזבים אותי קולות הירי. אני מרגיש שהאויב מאוחורי. נכנסתי לים ופשוט צללתי. צללתי כי לא רציתי עוד, צללתי כי לא בא לי לראות עוד הרג, כי אני לא רוצה אחרים, כי אני לא רוצה לראות את חבריי מתים.
צללתי כי לא רציתי עוד. צללתי כי רציתי למות. צללתי, נרגעתי, ואפשרתי לעצמי למות. צללתי, והרגשתי הכל רפוי, משוחרר. צללתי, ומתתי.