ציפור שיר

זה היה לפני שנתיים, שאבי עזב את הבית ואחי התגייס.
נשארתי לבדי, בחדרי.
רק ציפור שיר קטנה באה אליי. יום יום, הייתה באה יושבת על עדן החלון בחדרי ומתחילה לשיר שיר קצר, שיר מחמם לב שמזכיר שהכל יהיה בסדר.
היא הייתה מגיעה בימים הכי גשומים ומושלגים, בימים הכי חמים, ואפילו כשלא רציתי אותה לידי.

היא הייתה קטנה ולבנה, עם עיניים ירוקות וחודרות לב.
רק באה שרה שיר קטן ומתעופפת משם, וחוזרת מחר, באותה שעה, באותו מבט מעודד.
וכשהיא הייתה מגיעה, עזבתי הכל. והקשבתי, לשיר המרגיע והנעים לשמיעה שהיא שרה, היא תמיד עודדה, תמיד.

יום אחד החלטתי להתקרב, היא לא פחדה היא לא התרחקה.
שנייה לפני שנגעתי בה שמתי לב שעל רגלה קשור צמיד זהב.
לקחתי את הצמיד החזקתי אותו בידי ושמתי אותו על השולחן שבחדרי.
הציפור הסתכלה על רגלה ואז אליי, במבט חודר, אך לא מעודד, אלא מאוכזב.. ועצוב.
הציפור שוב הסתכלה על רגלה, ועליי בפעם האחרונה ועזבה
ולא חזרה שוב לעולם…