פרידה לצמיתות או לאו ?????

פ ר י ד ה

"אלון שאלה נדייה: אז מתי אם בכלל אראה אותך"?

"בטוח ביום שני אך יתכן כי אפתיע אותך אפילו ביום ראשון"

"טוב"

"למה נעצבו פנייך נדייה ? כי יש לי מיליון שאלות בלב לשאול אותך אך אני לע מעיזה לשאול ולו שאלה אחת קטנה"!!!!

"אם אקלע למטרה לפחות לשאלה אחת שאת רוצה לשאול אותי??? האם תגלי לי אם צדקתי או לאו"

"לא, לא אגלה לך"

"טוב אני בכל זאת אסתכן ואשאל לפי דעתי מה את רצית לשאול, "למה" ?????

"נכון נכון זו באמת השאלה הראשונה שרציתי לשאול אותך ומאחר וקלעת בול לא יכולה להתכחש "!!!!

"נדייה בואי לא נשאל יותר מדי שאלות, בואי נשאיר את המצב כמות שהוא , מסכימה מתוקה"?????????????

"כן"

ולפתע ללא התראה מוקדמות דמעות ניגרו על פניה ,עיניה היפהפיות התמלאו בדמעות זהובות.

"אני לא מבינה בכלל מה קורה כאן, אני לא מבינה מדוע החלטת להסיע אותי ולהמתין לי, אני יודעת שאתה מפקד מאד בכיר בצה"ל ואינני מבינה כיצד את יכול להרשות לעצמך להסיע אותי ערבייה מסכנה מהשטחים ולהחזיר אותי, אני לא מבינה כלום, אני רק מבינה שאינני מבינה כלום"

אלון אשר כמעט הגיע ליעדו עצר את הרכב הביט לעברה וידו ליטפה את דמעותיה שנשרו על ידו, "נדייה בואי לא נשאל כלום בואי נהנה מהרגע בואי נקווה שהרגע הזה ימשך אנא"!!!!!

הוא ביקש ממנה להבטיח לו כי מצב רוחה יחזור אליה ותמתין בסבלנות לימים הקרובים , היא הנהנה בראשה וביקשה לרדת מהאוטו, הוא לקח מהמושב האחורי את השקית ונתן לה: "משהו קטן לילדים ומשהו מיוחד בשבילך, פיתחי את השקית כשתהיי לבד"

נדייה כשהשקית בוערת בידה כאילו שריפה מתחוללת בגופה צעדה לעבר המחסום ולמרות שרצתה להביט אחורה להביט באוטו הקטן אשר בתוכו יושב אדם ענק, היא המשיכה ולשמחתה לא בדקו את תוכנה של השקית והיא מיהרה לשוב הביתה.

לבה המה מהתרגשויות לבה רצתה אותו צמוד צמוד לבה אמר לה עם כל הכאב הוא לא שלך הוא לא שלך הוא פשוט לא שלך !!!!