פנים שלא עומדים בפניהם

אני בגינה ציבורית,
מודעת לכך שאני עומדת לעשות דבר נורא,
אבל אני לא רועדת, אני פשוט עושה,
להניח תיק על ספסל זה כל כך פשוט…
אף אחד לא צריך לדעת שבתוכו יש פצצה.
אבל פתאום אני פגשתי פנים,
פנים של ילד קטן,
חסר אונים וחף מפשע,
אמו מנדנדת אותו על הנדנדה ומחייכת אליו,
אבל הוא לא מסתכל עליו,
הוא מסתכל עליי,
הוא מחייך אליי,

אמו קולטת אותי בעיניה,
ורואה כי מצאתי חן בעיניי התינוק,
והיא מחייכת אליי,
והתינוק… לא מסיר ממני את העיניים….

ופתאום אני מרגישה אשמה,
אינני רוצה לפגוע בילד הקטן…
אני פתאום נמסה.

רגליי מובילות אותי אל תחנת המשטרה,
שם אני מסגירה את עצמי,
המילים פשוט נשטפות מפי,
וכך גם הדמעות.
כי אני יודעת שאני יכולתי לפגוע היום תינוק חסר ישע,

שאי אפשר לעמוד בפניו.

תינוק רך כל כך ותמים כל כך,
שחייו רק התחילו, אינני מסוגלת, אפילו אני.
ואני עומדת מול השוטר שהמום בכך שהסגרתי את עצמי,
ולמרות כל הבושה והעצב,
אני שמחה, כי עשיתי את הדבר הנכון.

וחסתי על חייו של תינוק תמים
שיש לו עוד בשביל מה לחיות.