פוכרביט

בעודי מחבקת את פוכרביט, הדוב הפרוותי והאהוב עליי שקיבלתי בהיותי בת חמש,
אמא הקריאה לי כרגיל אחד מהסיפורים "פו הדוב", "לילה דוב" או "זהבה ושלושת הדובים",
שהיו הסיפורים האהובים עליי, משום שסופרו על דובים.
פוכרביט שלי, היה בובת דוב ענק ומחויך, ידיו היו גדולות ופרוותיות, ובטנו הייתה שמנמנה וחמימה
ואותו קיבלתי מהשכן במתנה.
אהבתי לחבק אותו בשנתי, כי חשתי שהגן עליי ממפלצות ושדים שרדפו את חדרי.
אמי קראה לי "בובת חרסינה", משום שבעיניה הייתי טהורה ותמימה, ילדת פלא שעטופה באבק
כוכבים זוהר שהאיר את עיניי המתבונן.
לקינוח תמיד אהבתי לאכול עוגת דבש, בדיוק כמו פו הדוב.
והשכן שלנו תמיד הביא לי דובוני גומי, שנשנשתי בחדר המדרגות כאשר אמי הייתה משוחחת איתו.
חשבתי שהוא נחמד, בפורים הוא אפילו היה מחופש לדוב.
אותו דוב שאהבתי מסיפורי הילדים.
אך הוא נתן לדוב האהוב שלי משמעות חדשה.
מדוב מלא מתיקות וחמלה, הוא הפך לדוב מרושע, הוא חילל את גופי ונשמתי בתועבה מרירה.
הדבש הסמיך והמתוק שאהבתי, התחלף בדם סמיך שנזל מכל חלקי גופי, בוץ ודם מגואלים בידיו של
רוצח הנשמות שחילל את גופי, ושרף את ליבי בגיהינום של ייסורים שלא יפסקו.
תמימותי נבזזה ונגנבה בידיי הדוב האיום והנורא, שרמס ואנס את ילדותי והעלים אותה כלא הייתה.
זה נשמר בסוד שנים, כיוון שידעתי שאמי לא תוכל להאמין.
אני שונאת דובים.
אני עדיין אותה בובת חרסינה קטנה, אך סדוקה ושבורה, נוצלתי כי הייתי תמימה ועכשיו נותרתי סתם גוף
חלול חסר נשמה.
אף אחד לא יוכל לרפא את הכאב, כי הלב נשבר, והזמן שלי אזל ותם בעולם.