עצובה

לפני שנה בדיוק באותו מקום ראיתי ילדה עצובה. אני לא יודע למה היא הייתה עצובה ומה גרם לכך, היא פשוט נראתה לי עצובה. היא הייתה נורא קטנה והיא ישבה על ספסל קטן בגן המשחקים. לא היו אנשים מבוגרים לידה, אולי היא באה לשם לבד? היא פשוט הייתה עצובה.
אני זוכר שהייתי צריך לשבת להשגיח על אחותי הקטנה בגן המשחקים, לא היה לי מה לעשות. כשראיתי את הילדה הקטנה והעצובה ההיא, השגחתי עליה, הרגשתי שהיא כמו אחותי.
היה לה שיער שחור ועיניים כהות בצבע לא ברור, היא לבשה בגדים שחורים ונעליים שחורות גם כן. היא נראתה הילדה הכי אומללה שראיתי בחיי.
היא ישבה שם שעות, לא זזה, פשוט הייתה עצובה.
אמא שלי באה לאסוף את אחותי, נשארתי שם להסתכל על הילדה הקטנה.
לא יכולתי לראות אותה כך, ניגשתי אליה מפוחד מעט.
"היי ילדה קטנה למה את עצובה כל כך?", התיישבתי לידה.
דמעה קטנה זלגה מעינה, היא הביטה בי, כאילו אני מנסה לפגוע בה, לא ניסיתי לפגוע בה כמובן. הבטתי בה גם במבט של מחכה לתשובה.
רק אחרי כמה דקות היא ניסתה להגיד משהו מפיה.
"אני סוזן..", אמרה בשקט.
חייכתי חיוך קטן לעצמי, קולה היה רך ונעים.
"היי סוזן, איפה ההורים שלך?", שאלתי.
היא סימנה לי כאילו לבוא אחריה, זה מה שעשיתי.
חצינו את הפארק לכיוון בית הקברות. לא ידעתי למה היא מובילה אותי לשם.
"הנה", אמרה הילדה וסימנה על אבן לבנה שבה קבור מישהו.
"למה הבאת אותי לבית הקברות?", שאלתי ולקחתי צעד קטן אחורנית.
סוזן נאנחה קלות, "שאלת איפה ההורים שלי..", אמרה בקול רועד.
דיכאון נכנס לתוכי, פתאום ממש ריחמתי עליה, לא ידעתי מה להגיד.
"סוזן אני מצטער… לא הייתי צריך לשאול, אבל.. איפה את גרה עכשיו?"
"אצל סבתא שלי", אמרה וסימנה לי לצאת מבית הקברות.
היה כבר חשוך, בסופו של דבר חזרנו לשבת על הספסל בגן המשחקים.
"את רוצה שאני אלווה אותך הביתה?", שאלתי.
היא הנהנה ואמרה לי איפה היא גרה.
"אני אראה אותך שוב?", שאלתי כשהגענו לביתה.
"כן", אני כל יום שם", ענתה בחיוך קטן.
היא עמדה לעלות במדרגות כי היא גרה בקומה ה-2.
"אהה… סוזן", גמגמתי.
היא הסתובבה.
"לא ענית על השאלה שלי… למה את היית עצובה?", שאלתי שוב.
היא חשבה מעט על השאלה כאילו שאלתי משהו קיצוני, "בגלל שהיום היה אמור להיות יום ההולדת של אמא שלי…".
כשנזכרתי בילדה הקטנה הזאת, שראיתי לפני שנה, חשבתי באמת להעריך את מה שיש לי…