על אהבה ושנאה

אחי, אתה זוכר את השכונה הישנה בה גדלנו בשנות הששים של המאה הקודמת? אתה ואני היינו משחקים בחוץ רוב היום יחד עם כל הילדים. זוכר את משחק המחניים על מגרש אחד ריק וגדול המחולק לשניים בעזרת סימוני גיר או פחם או אבנים? היינו מתחלקים לשתי קבוצות, וזורקים את הכדור בתנועות חזקות או סיבוביות על חברי הקבוצה השנייה, כדי "להפגיז" אותם עד כדי כך, שלא יצליחו לתפוס את הכדור ויורחקו מהמגרש. הקבוצה המנצחת היתה זו שבה נשאר אחד שלא הצליחו להוריד אותו אף פעם, ותפס את כל הכדורים שנשלחו אליו.

זוכר שלא פעם אני הייתי זו שנשארת עד הסוף, למרות שהיית מפגיז אותי בפיצוצים כמו מתוך תותח, יא מעצבן אחד. נכון שנגררתי אחריך ואתה והחברים שלך, שש שנים מבוגרים ממני, הרשיתם לי להשתתף במשחקי הכדור, אבל לא ריחמתם עלי בכלל ולא עשיתם לי שום הנחות.

מאז ועד היום אתה משחק אותה טיפוס מחוספס וקשוח, גם בדיבור וגם בהתנהגות שנראית לפעמים גסת רוח וצינית. אלא שעלי אתה לא עושה רושם, כי מי כמוני יודעת שאתה בעצם מסתיר עמוק בפנים לב רחב ונדיב. הרי כבר אז היית שומר עלי שלא יקרה לי כלום, והיית מאיים במכות על כל מי שהעז להתגרות בי. בעצם אולי כי רק לך היה מותר להרביץ לי? זוכר איך שפעם חזרתי הביתה עם סימנים אדומים וכחולים על הגוף, ואמא צעקה עליך, למה הרבצת לי, אבל האמת היא שזה היה בכלל מהטיפוס על עץ השקמים ומכדור המחניים, כשאתה שומר עלי מפני הבריונים שבשכונה.

זוכר את תקופת הצבא כשהתגייסתי הייתי חיילת בודדה, משום שההורים שלנו היו בשליחות בחוץ לארץ יחד עם אחינו הקטן? לא הסכמתי להצטרף אליהם ונשארתי בארץ לשרת בצבא. אתה וזוגתך הייתם אז סטודנטים הרחק בבאר שבע, ושמשתם לי תחליף להורים, למרות שחייתם בעצמכם בדירת סטודנטים קטנה, ודאגת לתת לי תחושה שאתה שומר עלי, למרות שהיינו רחוקים בשני קצוות הארץ. אני זוכרת סוף שבוע אחד כשבאתי אליכם הביתה ולא היה שם אוכל, רק מצרכי יסוד יבשים, ובישלתי ארוחה שלמה מכמה בצלים יבשים, אטריות ישנות ותפוחי אדמה, ואתה היית גאה בי, אבל מיסכת את זה בציניות הטיפוסית שלך.

למרות שגדלנו באותו בית יצאנו אנשים שונים מאוד באופי, גם בבחירות שלנו בחיים. לא אשכח איך בחלוף השנים, כשהגעתי לגיל שלושים הייתי אז גרושה עם ילד בן תשע, אבודה ואומללה בלי אופק ברור בחיים. גרתי לבדי עם הבן הבכור בדירת חדר שכורה בעיר גדולה ומנוכרת של שנות השמונים. הייתי הכבשה השחורה של המשפחה. זוכר איך חייתי במצוקה כלכלית גדולה שהסתרתי מכולם, חוץ ממך? התאמצתי בכל כוחותיי להשלים תואר מתקדם במדעים, שהייתי תקועה בו בגלל סדרה כושלת של ניסויים במעבדה, ואתה כיבדת את הבחירה שלי, בעוד שאתה בעצמך כבר היית נשוי לזוגתך מהתיכון, מבוסס כלכלית, אב לשלושה ילדים וגר בצפון.

לא יודעת אם אתה זוכר, אבל באותה תקופה היו לי רגעים קשים מאוד בחיים ואתה היחידי שהיית לי כמו סלע איתן. מדי פעם ברגע קשה במיוחד, כשהייתי מרגישה מצוקה גדולה, והלחץ של החיים היה בלתי נסבל, הייתי מתקשרת אליך בטלפון וממררת בבכי בזמן השיחה, כי רק לך יכולתי לבכות מבלי להעמיד פני גיבורה כפי שעשיתי עם כל האחרים.

מדי פעם, בעקבות שיחת מצוקה כזאת, היית מיד יוצא לדרך, ובא אלי הביתה מהצפון, דרך שארכה שלוש שעות נסיעה אז בשנות השמונים. היית מגיע לראות אם הכל בסדר אצלנו בבית, לתחוב כמה שטרות כסף נכבדים לכיסיי בגניבה, או להביא לי מצרכים, ולקחת איתך את בני אל ההורים שלנו, שגרו במרכז, כדי שאצליח קצת לנוח ולהתאושש.

יותר משלושים שנה חלפו מאז.

שנינו התבגרנו, הזדקנו, ילדינו זיכו אותנו בנכדים, אתה סבא ואני סבתא. במפגשים המשפחתיים שלנו שוררים אהבה וחום, למרות שלעתים קרובות אתה ממש מעצבן אותי, אחי הגדול, כי בכל זאת אתה שונה ממני מאוד בצורת החשיבה שלך, בהתנהגות שלך, בדעותיך הפוליטיות, ואתה אוהב מאוד להתווכח ולהרגיז סתם בשביל האקשן.

לא יודעת אם אתה יודע, אז עכשיו אספר לך משהו מצמרר.

יום אחד, במפגש משפחתי שלנו בחג היה ויכוח גדול מאוד ביני לבינך, אני לא זוכרת אפילו על מה, ולמה כל כך התעצבנתי, ופרשתי הצידה להירגע. הבן שלי, שבגר והיה כבר אבא בעצמו ניגש אלי כאילו להרגיע אותי ואמר לי בשקט, "שתדעי לך שאני שונא אותו, ממש שונא אותו!".

שאלתי אותו "שונא? את מי, את אחי הגדול? למה לשנוא? זה היה סתם ויכוח מטומטם, לא שונאים בגלל שטויות כאלה!"

ואז הוא אומר לי ככה, "אני זוכר תקופה בילדות שלי בעיר הגדולה כשהיינו לבדנו, את ואני, ואז בכל פעם כשהיית מדברת עם אחיך בטלפון היית בוכה, וזה היה קורע לי את הלב והייתי בוכה גם. לא יודע למה, אבל רק בגללו היית בוכה בשיחות הטלפון. אף אחד אחר לא גרם לך לבכות. הייתי חושב לעצמי, למה הדוד שלי הזה כל כך אכזר, שבגללו אמא שלי תמיד בוכה? לכן שנאתי אותו מאז ועד היום!"

נדהמתי. היית מאמין עד כמה יכול ילד לטעות בהבנה של מצבי חיים, ולתרגם אהבה גדולה כל כך ביני לבינך דווקא כשנאה? לא משנה כמה שהסברתי לו את האמת מאחורי הדברים, הוא לא נרגע.