עיר של מפלצות

כבר עבר יותר מעשור מאז שהסתיימה המלחמה, ועיר הבירה, שפעם שקקה חיים, הייתה נטושה כבית קברות אדיר ממדים. הבניינים ההרוסים עמדו כגוויות של מתכת ובטון וביניהם לא חלפה נפש חיה. האנשים ששרדו לא ששו לחזור ולצפות בזוועות שנותרו אחרי ההפצצות. אחרי הכל, אף אחד לא רצה תזכורת לאכזריות ששכנה עמוק בבטנם של הסובבים אותנו, אכזריות שהמתינה במשך שנים ארוכות עד שהעזה להוציא את פרצופה המכוער לאור.

אנשים שהאמינו באמונות טפלות ידעו להגיד שהבירה שורצת במפלצות, שבפינות החשוכות התחבאו שדים מעבר לכל דמיון, שרק חיכו שמישהו ידרוך במקום שבו גוועו לאטם עשרות אלפים, מבלי שמישהו ינסה להצילם.

שנאתי את כל הפחדנים הללו. שנאתי את כל אלו שהאמינו שיש יצורים גרועים יותר מבני אדם עצמם. אנחנו היינו הפחד הכי גדול של עצמנו. לא היו שום מפלצות. חוץ מאיתנו.

ולכן כשצעדתי ביחד עם טרי ברחובות הנטושים לא חשתי פחד. אלא רק עצב גדול ותחושת ריקנות בלתי ניתנת להסבר.

כמעט יכולתי לראות את החיים שפעם אכלסו את החללים הריקים, את צחוקם של הילדים שרצו על האספלט, את המבוגרים הטרחנים שמהרו למשרדים שלהם, את המכוניות שצפרו ללא הפסקה, ואת קרני השמש שהשתקפו מבין זגוגיות החלונות. הייתה זו אימפריה של אשליות. של אנשים שתמיד רצו יותר ממה שהיה להם. אנשים שנזקקו לעוד ועוד כסף כדי להרגיש טוב עם עצמם. והם אף פעם לא הרגישו תחושת סיפוק, תמיד היה משהו נוסף לקנות, משהו נוסף לרצות ושום דבר לא היה מספיק עבורם.

ואז באה המלחמה ושום דבר לא נותר כפי שהיה. הייתי רוצה לחשוב שהשתנינו, שלמדנו את הלקח שלנו מאלו שהיה להם פחות מזל מאיתנו. אך לא יכולתי. לא למדנו דבר. היצר הטוב היה חתום בעורנו בדיוק כמו היצר הרע. זו הייתה רק הבחירה, הבחירה של כל אחד מאיתנו שהבדילה בינינו לבין מי שהם היו פעם;

אני וטרי בחרנו לחיות. גם אם זה אומר לבחור ביצר הרע במקום ביצר הטוב. אפשר לומר שהקיבות הריקות שלנו בחרו בשבילנו. למות מרעב לא בא בחשבון וכך החלטנו לחזור לעיר ההרס. ועיר ההרס קידמה את פנינו בשיא תפאורתה ובשיא כיעורה.

חדרנו אל תוך בתים נטושים, עם התקרות המתנדנדות, הרהיטים ההרוסים, עם האבק הנוראי שנותר אחרי ההפצצות שאף אחד לא טרח לנקות. לא עצרו להסתכל על שום חפצים. אחרי שהרעב מכרסם עמוק בתוכך, הופכים להיות אדישים לרגשנות יתרה. בובות פרווה נטושות, תמונות ממוסגרות של פרצופים שנשכחו, ספרים ובגדים ישנים,כל אלו לא הזיזו לנו. באנו כדי למצוא מה לאכול. באנו כדי לשרוד.

נלי, חברה קרובה שלי, החלה לפרק קופסאות מקרטון וללעוס אותם לחתיכות קטנות עד שנבלעו בתוכה. ביקשתי ממנה שתפסיק. הפצרתי בה שלא תרעיל את עצמה. העיניים העצובות והנואשות שהביטו בי שברו את כל מה שנשאר ממשהו שאיי פעם הרגשתי. כעבור שלושה ימים היא מתה. לא הייתי שם כדי להחזיק את ידה ולהפרד ממנה. לא הייתי שם כדי לשכנע אותה שיש עדיין תקווה. הייתי אומרת גם מילים ריקות, כאלו שלא התכוונתי אליהן,רק כדי שהיא תזכה ללכת עם קצת יותר נחמה בלבה.

"אנחנו חייבים להתחפף מכאן." טרי קבע בערב ההלוויה. "עוד מעט בני אדם יתחילו לאכול אחד את השני."

ברחנו לפני שהספקנו לראות אם התיאוריות של טרי אכן התגשמו.

הגענו לעיר הנטושה ממוקדי מטרה. חיפשנו סופרמרקטים ומחסני מזון נטושים. קופסאות שימורים בעיקר. כאלו שיעמדו במבחן הזמן. באחד מן הבתים מצאנו צנצנת זכוכית מאובקת עם דבש. לא זכור לי שהתרגשתי כל כך אי פעם. אפילו הרגשתי בחילה מרוב התרגשות עד שנדמה לי שכבר לא הייתי רעבה.

וכששברנו את הצנצנת ואכלנו את הדבש עם הידיים שלנו, מלקקים את האצבעות ומוצצים את הטיפות הזהובות עד זוב דם, הרגשתי שאנחנו הם השדים שעליהם אנשים דיברו. אנחנו הם המפלצות שפחדו מהם. הפכנו לשורדים שנאבקו מדי יום כדי לזכות לראות את היום שבא אחריו.

אחרי שהבטן התפוצצה מרוב דבש, קיבלנו כוחות מחודשים להמשיך לחפש. וכך עברו ימים ולילות ארוכים. לפעמים דיברנו בינינו, על משמעות החיים, על מה שיקרה בעתיד, על איך העולם ישתנה ויהפוך למקום טוב יותר לחיות בו,ולפעמים פשוט שתקנו ביחד וננעלנו כל אחד בעולם הפנימי שלו.

טרי אף פעם לא הראה לי שפחד, או שהיה רעב, עייף, או מדוכא. הוא תמיד חייך אליי ועודד אותי. גם כשמצאנו משהו דל לאכול, קופסת שימורים שהתחבאה מאחורי מדף גדול שנאבקנו כדי להזיז, הוא נתן לי את החלק הכי גדול ונהג לוותר על מרבית החלק שלו. הייתי נשענת על כתפו והוא היה ממלמל משהו באוזני שנשמע כמו מילים של חיבה ואני הייתי נרדמת בשלווה ולא מפחדת לשקוע בשינה.

השגרה שאליה נקלענו לא הייתה פסגת שאיפותיי, אך בימים שבטני לא הייתה מקרקרת, התחלתי להתרגל אליה ואף לחבב את הפינות הנסתרות שמצאנו לעצמנו בין הצללים. היה משהו מאד מרגיע בידיעה שיש לנו עוד עשרות קילומטרים לעבור עד ש'נמצא' את העיר הזאת. עשרות קילומטרים של מזון פוטנציאלי. עשרות ימים ארוכים שבהם נשרוד ולא נאבד תקווה.

כשהגיע החורף דברים החלו להשתנות. הגשם והקור חדרו לעצמותינו. היה קשה יותר לחפש אחר אוכל בין הכבישים הבוציים והרטובים וכך התארכו הימים ביניהם חיפשנו אוכל וחזרנו לרעוב עד שגם אני רציתי לפרק קרטונים ולאכול אותם. היו אלה הימים שבהם לא יכולתי לקום ולעמוד מרוב חולשה וטרי יצא לבד לחפש אחר מעט אוכל, ולעתים היה חוזר הרבה אחרי שהחשיך.

ואז טרי חלה. בדלקת ריאות. הוא שכב במשך שבוע ימים על מזרן מחורר בחדרון מתפורר במקלט ואני החזקתי את ידו כשהשתעל וירק דם אל תוך דלי ממתכת. הלכתי לחפש אחר אוכל, אך בלי טרי לא ידעתי היכן מקומות המסתור הטובים ביותר היו. הוא היה זה שתמיד מצא דברים. אני רק נגררתי אחריו.

ראיתי את החיים שלו הולכים ונגמרים מול העיניים שלי. רציתי לבכות, רציתי להגיד את אותן מילים שדמיינתי את עצמי אומרת לנלי, אך שום דבר לא בקע מפי חוץ מיבבות נואשות. הייתי איתו עד השנייה האחרונה, בוהה בהלם בגופה שפעם הייתה שייכת לחברי הטוב ביותר.

רק התחלתי להרגיש את זה, טיפה אחר טיפה שנמסה בעורקיי. ההרגשה הלא נעימה הזאת שהציפה אותי מבפנים.הפחד היה כה חזק שהוא עמד לנסר את עצמותיי.

נותרתי לבדי. רק אני, והמפלצות שהתחבאו מבין הצללים.