עיניים בצבע האוקייאנוס

אצלנו בכיתה היה ילד. כן, תתפלאו, אבל גם אצלנו היה ילד. כמובן, היו יותר, אבל אחד מהם, אני לעולם לא אשכח. הוא לא היה כל כך חכם, ולמען האמת, גם לא כזה כישרוני, אבל דבר אחד אי אפשר היה לקחת ממנו. הוא היה יפה-תואר. עם החיוך המיסתורי שלו, והשיער הכהה שנפל על פניו באלגנטיות, הגובה שלו והחלק שהיה הכי מיוחד – העיניים הירוקות שלו. כמו האוקייאנוס. בדיוק כמו האוקייאנוס, מעולם לא הצלחתי להבין אותו.
הוא תמיד ישב לידי בשיעורים בהם הרשו לנו לעבור מקומות. בהתחלה שמחתי שיש לי חבר כזה מקובל, אחרי הכל, כיוון שאני הראשון בכיתה, הייתי חנון, וכאשר ילד כזה יושב ליד ילד כמוני, אז המעמד שלי עולה, אז הסכמתי. הסכמתי ושמחתי. לאחר מכן, היינו עובדים על השאלות, ואז הוא העתיק ממני. לא הקדשתי לזה כל מחשבה, אחרי הכל, אין שום דבר מיוחד בזה.
והמורות המשיכו ללמד, והמשיכו לתת עבודות, ובאחת מהעבודות השקעתי במיוחד. בניתי ממש דבר, מקופסאת נעליים שאחד מקירותיה הוצאו, ואני הכנתי מפלסטלינה ומקלוני-עץ קלים, בניתי פסל קטן, בהתאם לנושא הנלמד, ואת הפסל הזה המורה הציבה על הקיר.
יום למחרת לא הגעתי, ויומיים למחרת, כולם התלחשו וגעשו בדיבוריהם, התקהלו סביב העבודה שלי, ואז שמעתי אותם, מדברים על כך שהכנתי את העבודה הזו איתו. עם אותו הילד היפה, שהיה חסר כישרונות.
העבודה שלי נגנבה על ידו.
מאז אותו יום, היחס שלי התקרר אליו. מאז, כבר לא עניינו אותי העיניים שלו, ולא עניינו אותי הדיבורים שלו.
מאז אותו יום הוא התחיל לדבר אלי מגעיל, הוא ישב לידי והעתיק את שיעורי הבית בניגוד לרצוני. הוא נהג להרביץ לי, סתם ככה, ולפעמים רק בעיטה, או רק אגרוף, אבל לפעמים גם החליט לשלב בין שניהם.
רק בגלל שכעסתי על כך שגנב ממני קרדיט על עבודה.
מאז סיום בית הספר שלי, עברו כמה שנים. סיימתי גם צבא, היה לי רעיון, הוא התברר כרעיון מבריק, ובאותו יום כבר עמדתי כמנהל.
הוא ניגש אלי. לא זיהיתי אותו, לא את השיער הקצר החדש, ולא את הבגדים החדשים. רק העיניים נשארו כשם שהיו, ירוקות.
הוא הביט בתג השם, ואז הביט בי, ואז לא שמתי לב, אבל עכשיו, במבט לאחור אני משוכנע שהוא נזכר בי, והוא התכוון ללכת, בלי לבקש עבודה.
סקרתי אותו, ועיניו הזכירו לי איזה אדם שהכרתי פעם, אבל אז כבר הדחקתי לחלוטין.
מה הייתי צריך לחשוב שלפתע הוא הסתובב והלך, עם דמעות בעיניו.
"מה קרה?" שאלתי אותו, ברגע שהוא עמד שם.
הוא רק מלמל משהו והלך משם, והדבר הזה, במבט לאחור, הוא ככל הנראה סליחה.
מאז אותו היום, לא ראיתי שוב פעם את העיניים הירוקות הללו. לא את השיער הכהה האלגנטי. לא את הבחור הגבוה יפה התואר. ואני מעולם לא הספקתי להגיד לו שאני סולח לו.