עייפות כרונית

"לפעמים אני רק רוצה לעצום עיניים ולישון" כך אמרה אמא שלי במשך שנה, שנה שלמה בה הרגשתי שהיא עייפה יותר מהרגיל, שהיא לא תפקדה כרגיל ושהיא רק רצתה לישון, שנה שלמה בסיומה, היא נפטרה.

שנתיים קודם לכן:
"רועי, תחזיר את התיק שלך למקום הוא לא צריך להיות כאן" אמרה אמא.
"רגע אמא, אחרי שהסדרה הזאת תיגמר" ענה רועי.
"אתה תמיד אומר את זה, זאת כבר הסדרה השלישית ברצף שאתה רואה והתיק עדיין כאן עכשיו תקום ותחזיר את התיק למקום!" אמרה אמא בקול חזק יותר.
"אוף אתך, הורסת שמחות" אמר רועי וקם עצבני להרים את תיקו.
"נו זה היה כל כך קשה?" שאלה אמא.
רועי לא ענה לה, הוא התיישב על הספה והמשיך לצפות בטלוויזיה, הוא ידע שאמא צודקת בדבריה אבל בכל זאת הוא לא היה מוכן להודות בכך.

"נו תחזיר לי את הבובה שלי, עכשיו!" צעקתי על רועי.
"לא רוצה, מה תעשי לי?"
"תחזיר לי את הבובה שלי!!!" התחלתי לבכות.
רועי ואני משכנו בבובה עד שהיא נקרעה.
"פיצי!" פרצתי בבכי.
פיצי הייתה בובת החתול שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי מחבקת אותה בלילה והיא הייתה עוזרת לי להירדם מאז ועד גיל 8. בגיל 8 הנחתי את פיצי על המדף וכבר לא ישנתי איתה, אבל עדיין הייתי מאוד מחוברת אליה ולפעמים הייתי מורידה אותה מהמדף מחבקת אותה לכמה דקות ומחזירה אותה. ברגע שפיצי נקרעה הרגשתי כאילו מישהו שובר לי עצם בגופי.

"רועי עזוב את אחותך בשקט" אמרה אמא.
"אבל אמא!!" צעק רועי.
"אין אבל, אתה הגדול אז תלמד לוותר!"
"אוף" אמר רועי והסתגר בחדר.

שמי רוני, כשכל זה קרה הייתי בת 13. אחי הגדול רועי היה בן 16. אני למדתי בכיתה ח' וניסיתי ככל יכולתי להצליח אבל לפעמים לא היה לי כוח להכין שיעורי בית כך שהציונים שלי לא היו הכי מזהירים. אמא שלי תמיד אמרה לי ללמוד מאחי הגדול, הוא הצטיין בלימודים, חוץ מבהיסטוריה כל הציונים שלו עמדו על 90-100.

אמא שלי תמיד הייתה בעניינים, היא הייתה אחת עם ראש על הכתפיים עד שלפני שנה היא חלתה ב"תסמונת העייפות הכרונית". בתחילה לא גילינו את זה היא הייתה עייפה אבל הנחנו שזה משום שהיא עובדת קשה כל כך אבל עם הזמן שעבר היא נהייתה עייפה יותר, שריריה כאבו, ראשה כאב לעתים קרובות, היא הייתה בדיכאון. הרופאים אמרו כי הם לא האמינו שהמחלה הזאת קיימת אבל עם אמא, הם שינו את דעתם.

"רוני, רועי בואו רגע" קראה לנו אמא שנה לפני שנפטרה.
"כן אמא?" אמרנו יחדיו.
"אני רוצה שתיקחו כסף ולכו לעשות קניות בסופר" היא אמרה.
כאן הרגשנו שמשהו השתנה, היא מעולם לא ביקשה מאיתנו לעשות קניות, היא הייתה תמיד הולכת לסופר לבדה ולמעשה היא גם אהבה לעשות זאת. אבל ביום ההוא בו היא ביקשה מאתנו לעשות קניות ידענו כי משהו השתנה וכי אמא היא כבר לא האמא שהכרנו.

"אמא?" שאלתי את אמי ונכנסתי לחדרה שם היא שכבה במיטתה עם עיניים עצומות.
"כן מתוקה?" היא ענתה.
"הכל בסדר? לא יצאת כל היום מהמיטה" אמרתי.
"אני בסדר, פשוט קצת עייפה. לפעמים אני רק רוצה לעצום עיניים ולישון" אמרה.
"אוקיי, לילה טוב אמא" אמרתי ועזבתי את החדר.

"רועי? אני חושבת שמשהו לא בסדר עם אמא." אמרתי.
"היא בסדר גמור, גם לאמא מותר להיות עייפה לפעמים, אחרי הכל היא גם עובדת במפעל וגם עושה את כל עבודות הבית לגמרי לבדה. תני לה לישון מחר היא תקום והכל יהיה בסדר" אמר לי רועי.
האמנתי כי הוא צודק, הרי אם הייתי במקומה אני משערת שהייתי מתעייפת ולכן לא ייחסתי לעייפותה של אמא יותר מדיי חשיבות.

ביום למחרת אמא עדיין הייתה עייפה, יום שלם בו היא הייתה במיטה מבלי ללכת לעבודה או לעבוד בבית ובכל זאת היא עייפה, הפעם לא הייתי רגועה.
"אמא מה קורה לך?" שאלתי.
"הכל בסדר מתוקה, אני רק עייפה קצת" ענתה אמא.
"אבל אתמול אמרת את אותה התשובה, לא הלכת לעבודה, לא עבדת בבית איך ייתכן שאת עדיין עייפה?" שאלתי מופתעת.
"אני קצת עצובה, העובדה שסמי ואני התגרשנו מכניסה אותי לדיכאון."

סמי זה אבא שלי, בערך. לפני 5 שנים הוא עזב את אמא ואותנו והתחתן עם מישהי אחרת. הוא ניתק כל קשר איתנו החליף מספר טלפון ונעלם. לא שמענו ממנו מאז, הוא המשיך הלאה בחייו והשאיר את שלושתנו לבד.

"למה נזכרת בו פתאום?" שאלתי.
"מתוקה, אני מעולם לא שכחתי אותו. הוא השאיר אותנו לבד, אני עדיין לא מעכלת שהוא לא כאן."
לא ידעתי מה להגיב, פשוט יצאתי מהחדר והלכתי להתיישב בסלון.

"אתה עדיין חושב שאמא רק עייפה?" שאלתי את רועי.
"יואו אתך איזו ילדה מעצבנת!" הוא אמר.
"אמא נכון שאת בסדר??" הוא שאל את אמא עצבני.
"כן יקירי" היא ענתה ברוך.
"רואה?? עכשיו עזבי אותי בשקט!" הוא אמר לי והסתגר בחדרו.
אבל אני לא האמנתי, אני הרגשתי שמשהו לא בסדר.

כך המצב המשיך שלושה שבועות, אמא פוטרה מעבודה כי לא הלכה לעבודה ואם הלכה היא הייתה אטית מדיי. שלושה שבועות בהם אמא רק רצתה לישון, רק רצתה שנהיה בשקט ולא עשתה דבר מלבד להסתגר בחדרה. עד שהחלטתי שאמא חייבת לראות רופא.
"אז מה הבעיה איתה בעצם?" שאל הרופא כשהגיע לביתי.
"אמא עייפה" עניתי.
"מה הבעיה בכך?" שאל הרופא.
"אמרתי לך שעייפות זאת לא מחלה" התפרץ רועי.
"היא עייפה כל הזמן, כבר כמה שבועות, היא פוטרה מהעבודה" אמרתי.
"אני מבין. היכן היא?" שאל הרופא.
"בחדר מנסה לישון" עניתי וליוויתי את הרופא לחדרה של אמא.

"אמא, הבאתי לך רופא" אמרתי.
"בשביל מה? אני לא חולה" היא ענתה.
"הבת שלך כאן אומרת שאת נמצאת במצב הזה כבר כמה שבועות, זהו אינו מצב תקין" אמר הרופא.
"ספרי לי, מהיכן באה העייפות? מה את מרגישה?" שאל הרופא.
"השרירים שלי כואבים לאחרונה ואני לוקה כאבי ראש חוזרים ונשנים ואני בדיכאון." אמרה אמא.
"את בטוחה שיש לך את כל הדברים האלו?" שאל הרופא.
"כן" ענתה אמא.
"שמעי, אין אבחון לזה אבל לאחרונה יש שמועות על מחלה שנקראת "תסמונת העייפות הכרונית" לצערי אין למחלה טיפול זה הכל תלוי בכוח הרצון שלך. המחלה כשלעצמה לא מסוכנת אבל אם לא מתגברים עליה עלולים למות מחוסר מעש וניוון ומדיכאון, אני ממליץ לך בחום לנסות להתגבר על העניין למען ילדייך." אמר הרופא.
"תודה" אמרתי לרופא והוא עזב את הבית.
מעט נרגעתי כשהבנתי מה יש לאמא אבל חששתי שמא אמא לא תצליח להתגבר על המחלה פחדתי שמשהו יקרה לה ואכן צדקתי.

חצי שנה לאחר מכן מצבה של אמא החמיר, היא כבר לא טרחה בכלל לקום מהמיטה אלא רק ביקשה שנגיש לה את הדברים, היא בקושי אכלה או שתתה והיא ירדה במשקל בצורה דרסטית, היו ימים שניסינו לגרום לה לצאת מהמיטה בכך שסירבנו להגיש לה את שרצתה אבל במקום לקום היא פשוט ויתרה על הדבר ונשארה במיטה.
חששותיי הלכו וגברו מיום ליום, ידעתי כי היא לעולם לא תחזור להיות כשהייתה וכי מעכשיו אני ורועי ניאלץ לדאוג לעצמנו כי זמנה של אמא מעכשיו קצוב.

"אני לא רוצה שאמא תעזוב" פרצתי בבכי.
"קחי" אמר רועי והגיש לי כוס מים.
"גם אני לא רוצה שהיא תלך, אבל נכון לעכשיו אני לא רואה שהמצב שלה עומד להשתנות, עם כל יום שעובר מצבה מחמיר והיא רק עייפה יותר, היא לא אוכלת, לא שותה, בקושי לשירותים היא מוכנה לקום, אני מניח שאנחנו חייבים להכין את עצמנו לחיים בלעדיה." הוא אמר.
ניסיתי לנגב את הדמעות אבל לא הצלחתי, לאחר כל דמעה שניגבתי זלגו שתיים נוספות הבכי המשיך והמשיך ולא נפסק במשך חצי שעה שלמה.

רועי מצא עבודה באותו מפעל בו אמא נהגה לעבוד והוא היה אחראי על הקניות ועל הבית עד כמה שיכל, הוא ניסה לעשות את כל שביכולתו על מנת שלא ארגיש בחסרונה של אמא בפועל, הוא אמר שאני צריכה ללמוד ולהצליח ולא לתת למצבה של אמא להפריע לי, אבל כשראיתי את הקושי של רועי לא יכולתי שלא לעזור לו ולקחתי על עצמי גם כמה מן המטלות כמו כביסה וכלים. הציונים שלי בלימודים ירדו כי מוחי היה עסוק במחשבות על אמא כולנו כבר לא היינו אותו הדבר, הרגשנו יתומים למרות ששני הורינו עוד היו בחיים.

חצי שנה נוספת עברה ואמא נפטרה. אני ורועי פרצנו בבכי מתמשך וחיבקנו אחד השנייה במן חיבוק מנחם. אבל המצב לא היה שונה בהרבה מחצי השנה שקדמה לה, כבר ידענו כי היא הולכת למות והרגלנו את עצמנו לחיים בלעדיה. זה כאב יותר כי הפעם זה היה סופי לגמרי שאמא איננה אבל עדיין ניסינו שלא להישבר.

רועי כיום בן 18 ואני בת 15 אני יכולה להגיד שרועי הוא דמות האב בבית, האבא שהיה אמור להיות לי אבל עזב. ללא רועי אני עצמי הייתי נשברת אבל בזכותו אני מרגישה טוב ומתמודדת עם הכל. למרות שאנחנו רבים הרבה אנחנו אוהבים אחד את השנייה ותמיד מוכנים לעזור אחד לשנייה. אנחנו מקבלים סיוע מהמדינה עד כמה שאפשר ובנוסף רועי קיבל קידום בעבודה במפעל. אני עובדת בקיץ בלבד על מנת להתמקד בלימודים ועוזרת ככל יכולתי בבית.
אז זה הסיפור שלי, אבל אמא אם את שומעת אותי שם למעלה, אני מתגעגעת אלייך.