עוד סימן כחול

יושבת בחדר,מול מראה גדולה,ענקית.
אני בוהה באשה הזו,שבעבר היתה בחורה צעירה ומלאת חיים.
היום היא חיוורת,ועל פניה מרוח עצב,
היא נטולת תקווה.
אני לא מכירה את האשה הזו,
אבל האשה הזו,היא אני.

אני מתבוננת היטב בפניי,ומוצאת קווים.
קווים שלא ראיתי בעבר.
רואה תווים שלא היו פה,לפני שהגעת.

עוד סימן כחול,שמשנה צבעים.
שהופך את גוון עורי לכתם.
עוד פצע גדול,שניסיתי להסתיר עם פלסתר קטן..וללא הצלחה.
כולם רואים אותו.
אבל אני מרגישה אותו על בשרי.
והם,לא מרגישים דבר.

הם לא יודעים שידיי חלשות.
ולידך,אני מתקטנת.
הם לא יודעים שקולי צרוד,
ואיתך קולי נעלם והופך לשתיקה.
הם לא מבינים שכשאתה צוחק,
אני מפחדת.
אני מעדיפה לא לשמוע,
להשאר לבדי מול מראה גדולה.

לא לשמוע אותך צועק,
לא להבין את מילותייך,שפוגעות כמו חצים בליבי.
שעוברות דרך עורי,חורכות את בשרי,ומנקבות את הנשמה הזו,שבוכה..
עד שאתה נרגע ומפסיק.

אני לא רוצה להרגיש דבר.
לא רוצה להרגיש את השרפה שבסטירה,
ולא את החיבוק שלך כשאתה בא להתנצל..
אתה תמיד בא ומבקש סליחה.
סליחה על טעות שעשית ממש לפני שניה.
טעות שלכפר עליה אינך יכול.
אומרים שעל טעויות משלמים.
אבל לא ראיתי אותך משלם.
לא בדמעה,לא בכאב,לא בכסף.
לא בכלל.

אני לא הראשונה שעליה הרמת יד.
גם בתך הקטנה ידעה כאב וצער.
גם היא מכירה את הרגשתי.
אומרים שעל טעויות לא חוזרים פעמיים.
אבל אתה חוזר עליהן שוב ושוב..
ללא הפסקה.

אינך נותן לפצע הזדמנות להגליד,
פותח אותו שוב ושוב כשכל פעם הדימום הופך כבד יותר.
הולם באותה נקודה רגישה,
כשכל פעם זה מכאיב הרבה יותר.
עד שזה צורב,עד שאני צורחת.
עד שאין לי עוד ברירה,ואני מתחננת למישהו שם למעלה:
שכל זה ייגמר..
שאני ילך לישון,יקום לבוקר חדש,..
אולי היום..תקיים את מה שהבטחת.
אבל כל בוקר הוא אותו בוקר.
אתה אותו האדם,
אותו האדם שאני רוצה להעלים מחיי,לנצח.
לפעמים אני תוהה אם גם היא הרגישה כך,
אם גם היא רצתה להעלים אותך מחייה לנצח.

אתה מאשים כל מה שסביבך,בכל מה שקורה לי.
ואומר שזה קורה "לך" ו"לנו".
לך לא קורה כלום!
"לנו"?
"לנו" לא קיים יותר.
אין "אנחנו".
זו אני, וזה אתה.

אני מנגבת דמעה כבדה,שזולגת.
היא שורפת בפניי.
היא חודרת לכל פצע,ולא מוותרת לי.
היא כנראה לא רוצה שאתעלם מהכאב הזה.
היא לא רוצה שאשכח את גודל ההשפלה שישנה בדמעה הקטנה הזאת.

אני יושבת פה בחדר,
לא אוהבת מה שאני רואה מול המראה.
אני שונאת את המראה הזו!
היא מזכירה לי כל מה שאני רוצה לשכוח,
מראה לי שאי אפשר לברוח מהסימנים!
שלא משנה כמה איפור אני ישים,
רואים הכל!
אני מנפצת אותה לרסיסים!!
לא רוצה לראות את עצמי ככה יותר!
אני נשבעת שלא ארגיש ככה שוב לעולם!

אני עוזבת אותך.
אני עוזבת את כל מה שקורה לי,ולך.
את כל מה שקורה "לנו".
אני לא מצטערת על דבר,
ובהחלט לא סולחת.

לא סולחת על כל ימי השתיקה האלו שעברתי.
לא סולחת על כל לילות הפחד שהיתי לבדי.
לא סולחת על אותו הבכי,בכי חנוק מדמעות.
לא סולחת לך.
לא סולחת לך לעולם!

דבר אחד אני מאחלת לך.
שיום יבוא ויכרתו ידיך,
ולא תוכל להרים אותן שוב!
בין אם זה להרים לגובה את נכדיך,
או להשתמש בהן לצורך איום והפחדה.

לאחר שעזבתי,נשארת לבדך.
ידעת כאב וצער עמוק שלא ניתן לרפא לעולם..
כשבתך הקטנה ובנך הבכור נהרגו יחד בתאונה מצערת,
ולא שבו עוד הביתה.

אני מצטערת על ילדיך,
אך עם זאת מוצאת במותם נחמה.
נחמה בכך שישנה אמת במשפט,
שאותו אמרו חכמים לפנינו:
ובאמת : "על טעויות משלמים".

על טעויותיך שילמת.
לא רק בכאב,לא רק בצער,
אלא גם בחייהם של ילדיך.
בדמם.

דור נוסף שלך,לא יהיה עוד..
אבל להבא אני מקווה שתלמד,
"לא לחזור על אותה הטעות פעמיים".

^משאירה אותכם עם ציטוט משיר מרגש.
לדמעות יש פה:סמדר שיר
ביצוע שרית חדד.^

"לדמעות שלך יש פה
והן רוצות לצעוק
לדמעות שלך יש פה,
הן לא רוצות לשתוק
אז ספרי, ספרי הכל
אל תשמרי בלב
כי הדמעות האצורות
מרות מכל כאב"

נ.ב
*כתבה זו מוקדשת לכל אותן נשים,
שחוו התעללות,כזו או אחרת.*

נכתב בעבור קהילת "שוברים שתיקה!"
באהבה
-לילוש-