עולם חדש ואין אותך .

קל לי לדבר ולספר, לכתוב, להיזכר, לשפוך מה שבלב .
כשמבקשים ממני לספר עליך , אני בוכה .
כשמבקשים ממני לכתוב עליך , אני כועסת .
כשמבקשים ממני להיזכר בך, אני צועקת .
כשמבקשים ממני לשפוך את כל מה שיושב לי בגללך בלב , אני נעשית אילמת .
פתאום החיים קשים , מאיימים , אפורים .
פתאום הכל נראה אבוד וריק .
וזה רק בגללך .
אסור לי להיזכר, למרות שאני יודעת שהיית שמחה אם הייתי זוכרת .
אבל כשאני נזכרת אני שוב חוזרת לעבר , לעולם שלא היה לי טוב בו .
אני יודעת שאת מאוכזבת , ושהיה קשה ללכת .
אני יודעת יותר ממה שאת חושבת , אמא .
את לא מבינה כמה אני אוהבת אותך , אבל צריך להתגבר .
אני יודעת שאם היית חוזרת היית כועסת ,
היית אומרת שאסור לשכוח מה שבלב ,
שאסור להשאיר אנשים שאתה אוהב מאחור .
אני יודעת שהיית מחבקת ללא מילים , אומרת שלא רצית ללכת .
ואני מאמינה לך , אני יודעת שזאת האמת .
אבל מה שקרה קרה , ואמא – חייבים להמשיך הלאה .
והם מזכירים לי אותך , לא מניחים לי לשכוח .
ההזיות , הזיכרונות , החפצים שמונחים בכל מקום , האנשים שמרחמים עלי .
כאילו את עזבת , אבל כל הסביבה לא רוצה להיפרד ממך .
אני לא מסוגלת לצאת מהבית בלי להיזכר בך .
אמא , אני יודעת שזה קשה , גם לך וגם לי .
את התחלת עולם חדש , אני בראתי את שלי .
ועכשיו אנחנו מנותקות , בתוך עולם שלנו –
אבל אני מתגעגעת , ואת לא יודעת כמה .
ולמרות כל הקשיים , אמא , ולמרות שאני יודעת שאת מאוכזבת –
תדעי שלא רציתי לעשות את זה .
תדעי שהייתי מעדיפה שתישארי .
אבל אם היו שואלים אותי אם להישאר איתך או להמשיך הלאה ,
ובבקשה אל תתאכזבי , הייתי אומרת להמשיך הלאה .
כי בעולם החדש שלי , את כבר לא איתי .