עוד מאבק אחד
בס"ד
"….עוד חלום אחד, עוד תקווה של קרן אור, עוד חלום אחד, עוד שמחה אחת…….."
האוזניות הגדולות מונחות על אוזני, מתוכן בוקעת מוזיקה עליזה שאני הלחנתי, קולי מסתלסל בטונים גבוהים במילים שאני כתבתי, ההתרגשות שלי שוברת שיאים וגורמת לי לשיר הכי טוב שיצא לי אי-פעם, ההקלטה מושלמת.
"יופי רינת, יופי! מושלם!", המנחה של התוכנית המוזיקלית מעודדת אותי באגודלים זקורים.
שאר חברי לחוג נמרחים על הספה, אני רואה רק את קצה ראשיהם מחלון הזכוכית הגדול המפריד בין חדר ההקלטה לחדר הבקרה.
"עוד חלום אחד שבור, עוד תקווה של שווא, עוד שמחה אחת…"
קולי גווע עם הצליל האחרון, ופתאום אני מרגישה דחף עז לבכות, אני ממצמצת בחוזקה אבל זה לא עוזר, הדמעות בורחות לי מהעינים ויורדות, רותחות ומעקצצות על הלחי ונושרות לרצפה, אני עומדת באמצע חדר ההקלטות ומיבבת.
"מה קרה? רינת? התרגשת מהשיר?" נבהלת המנחה.
"לא, אני…" יבבה קורעת לב נפלטת לי ואני מחסה את פי, שאר חברי הקבוצה מסתכלים בי בחוסר נוחות, מעולם לא התנהגתי ככה. כמה מהם נכנסים אלי ומעודדים אותי בשקט.
אבל זה לא השיר. זה לא השיר.
"אני… אפשר רגע?" אני שואלת בקול חנוק. המנחה מאשרת ופוקדת על כולם לעזוב אותי במנוחה.
באותו רגע אני מקבלת שיחת טלפון. אני מרימה את הפלאפון שלי מיד עם הרטט הראשון, לפני שהצלצול מספיק אפילו להתנגן.
"הלו?"
שיחת טלפון גורלית, כבר קודם אמרתי למנחה שאני צריכה לקבל שיחה חשובה היום, כי אסור לדבר בטלפון בזמן החוג.
אני מתבודדת בחוץ וממתינה לבאות
"רינת?"
"כן"
"התוצאות שלך התקבלו היום…"
אני ממתינה
"רינת את שם?"
"כן תמשיך"
אני שומעת נשימה עמוקה לפני התשובה
"התוצאות… הן חיוביות."
קור ממלא את חזי, אני צריכה לזכור שוב איך נושמים.
"רינת…."
"כמה זמן?"
"אני יודע שזה קשה לעכל, אבל את לא הראשונה ואני בטוח שאם כל מה שיש היום…"
"כמה זמן?"
"טוב… אם לא תטפלי בזה, משהו כמו שנתיים, שלוש, אבל אני רוצה שתבואי למרפאה מחר על הבוקר, אנחנו נתחיל בטיפולים כבר השבוע,"
"בסדר. תודה דוקטור."
"רינת, יש לך סיכוי טוב, אל תתייאשי."
אני לא מרגישה כיצד השיחה מתנתקת והפלאפון מחליק מאצבעותיי, אני נכנסת למצב של נשימות יתר, ורוצה לצרוח.
אבל זה בסדר. אני יעבור את זה. אני חזקה. אני לא הראשונה, ולצערי בטח גם לא האחרונה, יש אלפי מקרים כמוני. ועם כל הציוד הרפואי שיש היום אני בטוח אשרוד.
זה רק עוד מאבק אחד לסוף של באושר ועושר. רק עוד מאבק אחד.
אני ממששת את שערי. למרות כל התלונות שלי, אני אוהבת אותו, אוהבת אותו כמו שהוא. ההאם הוא ינשור? איך אני ירגיש כשזה יקרה? אני יכולה להסתפר קצר כבר עכשיו, אולי להשתמש בשער להכנת פאה.
מצחיק. לשים פאה שעשויה מהשער שלי… לא יהיה לי כסף לפאה מפוארת, בוודאי רק לפאה קצרה. אז אולי עדיף שאנשים יתרגלו לזה שיהיה לי תספורת קצרה, והם לא ירגישו כשתהיה לי פאה.
אבל אני לא מצליחה לבלום את גל בחילה הגואה בי.
והכימותרפיה… והטיפולים….. זה יכאב? איך אני ארגיש? מה יקרה לי? ואיך אני אספר לאמא??? בעיקר אחרי שאבא… אלוהים, אלוהים, למה? למה זה מגיע לי? במה חטאתי? מה עשיתי שזה מגיעה לי? על איזה עונש אני משלמת? למה, למה זה מגיע לי? אלוהים!
אבל זה בסדר, כי אני חזקה. אני יעבור את זה. אני לא הראשונה, אני יעבור את זה. הרפואה של היום מתקדמת מאוד. אני יבריא. זה רק עוד מאבק אחד. רק עוד מאבק טיפשי אחד. אני יעבור את זה. אני יעבור את זה כמו גדולה.
"רינת?" אני מצטמררת לא בכוונה כאשר יד מונחת בעדינות על כתפי, מוציאה אותי מהבועה בא שריתי בדקות האחרונות. אני לא שמתי לב לאיך שאני מחבקת את ברכי צמוד לחזי, ולכך שאני מתנדנדת על כריות רגלי. פני וודאי נפוחות ואדומות מהבכי, מראי וודאי מבהיל.
"אני… בסדר" זה לא משכנע במיוחד. "זה רק,… קיבלתי תוצאה שלילית… לאודישן, שרציתי מאוד לעבור…."
"אני בטוחה שיהיה בסדר. יהיו עוד אודישנים, נכון?"
אני מצליחה להפיק חיוך קלוש. להתרומם ולחזור לקבוצה.
יהיו עוד אודישנים.. יהיו לי עוד הזדמנויות. אני חזקה. אני אעבור את זה. אני לא הראשונה ולא האחרונה. יש עוד אלפים כמוני. הרפואה של היום מתקדמת מאוד. אני אשרוד את זה. אני אבריא. זה רק עוד מאבק אחד עד לאושר ובעושר, נכון?
רק עוד מאבק אחד.
תגובות (2)
ואוו איזה סיפור מרגש מאוד מאוד
אני על סף דמעות פה את כול כך ריגשת אותי אהבתי מאוד מאוד
אוהבת שרית
מדרגת 5
מהמם !! וואוו!! איזה יפה אביגולי!!! מוזמנת להגיב ולקרוא גם את הסיפורים שלי