עוד אגם נוסף-הקדמה.

זה מכבר שנים עיניי נוקבות מבט רחמני באותו אחד,
הוא בוכה ודמעותיו כאגם המשתרע על פניו הרחבות, האגם אינו יפה, אלא מכוער כמילותיו הפוגעות של האדם, שפגעו בו.
הוא מפסיק לבכות ופניו מושפלות אל פני הרצפה, שני בנים בזים לו על מראהו וממשיכים לעבור. הוא קם בעוד כוחו אינו מספיק, כמו נוצה שאם ירים, מיד תיפול.
ליבו כבד, אך חזק. כי זה מכבר שנים, הוא סובל. הוא אינו מי שהיה רוצה להיות, הוא אחד אחר, כמו אדם שאינו אדם.
צלצול נשמע, והוא יושב שם, כאשר עשרות ילדים עוברים על פניו, ולא רואים אותו בכלל. מעטים מביטים בו, ומחזירים לו מבט מזלזל.
כמו אחד שלא ראוי לחברה תקינה, כמו אחד שאינו שייך. הוא הולך לכיתתו והולך למקומו בחרש ובכל זאת הציקו לו הילדים האלה.
אני מביט בו שוב את אותו המבט ותוהה לעצמי. "למה?" הוא מוריד דמעה שמתווספת אל אותו אגם עכור
ובוהה בי חזרה. זה מכבר שנים.