עד שהמוות יפריד בינינו

היא הביטה בנער בחיוך, היא לא האמינה שהוא אמר את מה שאמר. כלומר זה נכון. הם היו חברים כמעט חודשיים אבל הוא מעולם לא הצהיר שהוא….
"אתה רציני?" היא שאלה והרגישה שהיא מסמיקה
"אני מאד רציני" הוא אמר בחיוך כשחיבקת אותה "את היחידה בשבילי"
הם הכירו מזמן, עוד כשהיו קטנים. הם עברו כל כך הרבה ביחד:
את חטיבת הביניים והתיכון, ועכשיו הם גומרים צבא.
יחד.
"אני.. פשוט לא מאמינה" היא אמרה מאושרת
"אז מה היית רוצה שיקרה כדי שתאמיני?" הוא אל והביט בעיניה החומות, מבריקות מאהבה ושמחה.
"כלום" היא אמרה וחיבקה אותו, "אני פשוט… מאושרת"

****
כמה זמן עבר מאז? שבוע. או פחות…
הם היו אמורים להשתחרר סופית מחר, בלי בעיות. להמשיך בחיים.
היא הייתה הולכת ללמוד רפואה כמו שתמיד רצתה,
הוא רצה להיות עורך דין. החיים שלהם היו מונחים לפניהם…
עד שהגיעה הידיעה שקטעה את מה שעוד לא התחיל.
"… אני מאד מצטער…" היא עוד שמעה את קולו של מפקד הגדוד שלו מדבר איתה
"לא" היא התחננה "זה לא קורה…"
"הוא היה אדם מקסים, אני בטוח שאת יודעת" הוא הניח יד על כתפה ולפני שיצאה הוסיף "אני באמת מצטער"
היא הסיטה את מבטה ועצמה בחוזקה את עיניה. היא לא תתן לדמעות לצאת ממנה.
היא לא תהיה בכיינית.
היא נזכרה ביום שבו היא בכתה והוא עודד אותה כשהוא צוחק, "את צריכה להפסיק להיות רגשנית כל כך" הוא אמר. זיכרון פניו המחייכות, עיניו הנוצצות בחיבה הכאיבו לה.
"תודה" היא הצליחה לומר לפני שהמפקד יצא מן החדר. היא קרסה על הרצפה, נותנת לדמעות חופש.
שוטפת את הכאב ממנה.
אבל גם אחרי שעות זה לא הספיק. היא לא יכלה לחשוב על עולם בלעדיו.
העולם שלה היה ריקני וחסר כל בלעדיו.
"עד שהמוות יפריד בינינו" כך הם נשבעו. וזה מה שקרה.
הוא הפריד.
היא ידעה שהמעשה הוא מעשה שלא יעשה אבל לא היה לה אכפת, כל מה שרצתה זה להיות שוב איתו.
לצידו.
היא כתבה לאמא שלה כמה מילות פרדה, השאירה לה את אהבתה והתכוננה.
למחרת היא כבר הייתה מאוחדת איתו שוב.
שניהם יחד.
אבל לא כאן, הם כבר עברו אל העולם הבא.
אבל הם עשו זאת יחד.
המוות אולי הפריד ביניהם אבל האהבה חיברה אותם שוב.