עבדות הילדים ומכות העבדים.

"אנה, אני רעבה. נשאר לחם לך?" שאלה אורסולה במבטאה הרוסי.
בקושי רוסית היא יודעת, אז איך סינית תקינה?
"הכול נגמר" שיקרתי.
אם הייתי מביאה לה את חתיכת הלחם שנותרה לי, אני הייתי נשארת רעבה.
גם ככה לא נותנים לנו יותר מפת לחם דל ושלוק מי ברז.
הגיע סוף היום. לפחות עבורי.
הם נותנים לנו לישון שעות ספורות, ואותן אנו מנצלים עד תומם.
הלכתי למזרון שלי, חלקתי אותו עם עוד 4 בנות הקטנות ממני.
אנחנו לא מדברות.
אף אחד לא מדבר, אסור.
לא מזמן, לפני שברחה אחת הבנות הגדולות, היא הביאה לי יומן. מאז אני כותבת בו כשאפשר.
————
יומן יקר,
אני מקווה שיום אחד מישהו ימצא אותך ואת העדות הזאת, כי אני מקווה שעד יום מותי, אצא מן המקום הנורא הזה.
מעולם לא ראיתי את העולם שבחוץ.
טוב, לא מעולם, אבל כבר 4 שנים שלא ראיתי שמש.
אנחנו נעולים במעין מחסן ענק כזה. אחד שבו כמה מטוסים יכולים לחנות. כמו מוסך עצום.
יש שורות שורות של כיסאות פלסטיק ושולחנות מתכת כסופים.
לכול ילד יש הרבה בדים ומכונת תפירה.
אנחנו עובדים בדרך כלל עשר שעות ומקבלים הפסקה של חמש דקות.
למעשה, אני לא לגמרי בטוחה בזמנים, אין לי שעון.
אני לא יודעת לקרוא שעון.
בעיננו יש בוקר, וערב.
בבוקר מקבלים פת לחם ושלוק מים וכן גם בערב.
אני אגיד לכם את האמת, אני כבר לא יודעת מתי זה בוקר ומתי זה ערב…
אנחנו גם ככה ישנים 3-5 שעות.
הם אומרים לנו שאנחנו מפונקים ושההורים שלנו לא רצו אותנו.
שאנחנו היוונו להם לעול.
הרבה ילדים בכו בגלל זה ודרשו לראותם, אך במקום זאת קיבלו הצלפות עם חגורות וסרגלים.
אני בעצמי קיבלתי כמה צלקות הגונות, אבל אני ילדה טובה.
אני לא עושה בעיות.
אני מתכננת לברוח, אבל יש להם רובים.
אני רוצה לשכנע את כול הילדים שפה, פשוט לקום ולהילחם.
שלושת אלפים ילדים מנצחים בקלות 100 גברים לא?
יש רק בעיה אחת, יש כול כך הרבה ילדים שרק להגיע לחלק אחר של המקום, מבלי שהגברים ישימו לב, דורש יום שלם.
יש כאלה שהיו אומרים שהחיים קצרים, טוב לי יש את כול החיים להקים קנוניה.
בינתיים, לא כול כך הולך לי…
אני מתחילה לאבד תקווה.
אני מתחילה לחשוב שבאמת לא רצו אותי. הם לא מחפשים?…
למה?
למה ההורים שלי לא מחפשים אותי? למה הם לא דואגים לי?
הם לא אוהבים אותי?
אני מתחילה לחשוב שהם צודקים.
כשהגעתי לפה כבר היו כמה מאות ילדים שישבו סביב שולחנות ברזל קרים ועבדו במרץ סביב השעון.
ללא משכורת.
יש כאלה שמכרו אותם. ההורים שלהם!
אני עצובה.
המקום הזה הוא הדבר הכי רחוק מאושר.
אפילו חיוך לא תמצא באזור.
הדבר הכי מוזר, זה שלמרות שבמשך שנים אני מוקפת באותם אלפי ילדים, אני לא מכירה כמעט אף אחד.
כול דקת שינה והפסקה חשובה לנו.
לאזור כוחות.
יחסית למישהי שתקוע בתוך מחסן עם המון ילדים כמוה, אני ממש בודדה.
ממש.
אני חושבת שאני פשוט אוותר.
אני אקח את אחד הסכינים ואתקע אותי במוחי.
אשפד את ראשי…
אך לפני כן, הכנתי שיר.
שיר לבאים, לאלה שימצאו את היומן הזה מבין ההריסות.
ואני מקווה, כול כך מקווה, שתמצאו את כול הילדים הללו.
שתמצאו אותם ותשחררו אותם.
בבקשה.
כי אני כבר לא יכולה.
אני גמרתי…

שם השיר: שנים של עבדות…

בתוך מחסן גדול מפחיד,
בין שורות השולחנות,
בקור הקפוא ובחום הלוהט,
ללא התחשבות.

לא אכפת להם מרצונות,
רק מכסף מזונות,
יש להם די והותר,
אבל הם לא מוכנים לוותר.

כול כך הרבה כישרונות מבוזבזים,
חיים מבזים,
יתרונות לברווזים,
פת לחם יבשה ושלוק מי ברז חמים.

תנאים לא טובים,
עייפים הילדים,
אין הבדל, גם לא מגדר,
כולם עצובים ומיואשים.

אין בוקר ואין ערב.
יש עבודה, אוכל, שינה,
וחוזר חלילה כול השנה.

ומה יהיה אתנו?
אתם חושבים רק על בגדים,
עבור שטרות נייר עובדים,
אותנו מעבידים!

תנו לנו חופש,
בחירה וחירות,
זכויות האדם,
חירות, דעה וקניין.

תנו לנו לצאת,
לראות את אור השמש,
להפסיק לפחד,
ללמוד ולהשכיל.

אל תגרמו לנו לברוח,
לשנוא ולהבין,
אל תגרמו לנו לשכוח,
כי אתם אלא השוכחים.

עזרו לנו,
הצילו!,
הוציאו אותנו מן הבור,
מן המחסן החשוך,

משנים של עבדות…