סרטן זה לא רק חיה

אמא הושיבה אותי על הברכיים ואמרה: " את יודעת, סרטן זה לא רק חיה "
ואני , שלא מבינה על מה היא מדברת בסך הכל מהנהנת, כאילו מקשיבה, כשחיוך שובב וילדותי
מתפרס על פניי.
אמא מחייכת חצי חיוך ונושקת את לחיי. "את עוד תגדלי ותביני"
עברו שנים מאז , ואני רק זוכרת תמונה שנחרטה במוחי .. –
אמא ואני יושבות על שפת הים , משכשכות רגליים במים הקרים. יושבות וחושבת על החיים. פתאום ראיתי חיה יוצאת מהחול, זה היה סרטן אדום . וכמו ילדה קטנה שהרגע קיבלה סוכרייה קמתי, מחאתי כפיים וצווחתי באושר. אמא, תפסה בידי וניצלה את הרגע לספר, היא סיפרה שיש לי סרטן אדום, סרטן כמו זה שהולך על החול . אבל הסרטן שלי בתוך הגוף. אמא גם סיפרה, שאי אפשר להוציא את הסרטן האדום מהגוף , והוא יישאר שם לנצח .
חייכתי אליה ושאלתי : " אמא , סרטן אדום זה טוב או רע? "
עבר זמן מאז אותו היום , והיום אני כבר יודעת מה התשובה.

אני מנצלת את הדקות הפנויות לפני הניתוח . אולי אפילו "הדקות אחרונות" , לא יודעת . אולי זה הזמן להיפרד , זמן לכתוב מכתב פרידה .
הידקתי את המכתב והנחתי אותו ליד הכרית.
אמא הגיעה והתיישבה לידי , מלטפת את ראשי החלק ודמעות זולגות מעיניה .רציתי לומר לה משהו, אולי להיפרד, אבל לא הצלחתי לדבר. השקט הזה, שקט שכלכך פחדתי ממנו . שקט של מוות.
" את יודעת אמא, אני כבר גדולה.. ואני הבנתי , הבנתי שסרטן זה לא רק חיה ."