סכין מגואלת בדם

זה התחיל כיום רגיל למדיי.
קמתי מהמיתה,התארגנתי והלכתי לבית הספר, חזרתי, הכנתי שיעורים והגיעה ארוחת צהריים.
יום משעמם ורגיל. או לפחות ככה חשבתי.
אכלנו בשקט חונק. אני אחותי הקטנה בת 5, אחי הגדול בן 18, הורי, אני ואחי התאום, היינו בני 16.
"סיימתי" הודענו אני ולאו(אחי התאום) שאותו הזמן ופיננו את הצלחות מהשולחן
עלינו למעלה ונכנסנו לחדר שלנו.
אני לקחתי את הספר שלי ונשכבתי על המיתה. הוא לקח מחברת ועיפרון והתחיל לצייר את ציוריו המהממים.
הצצתי לתוך המחברת. שוב את אותה נערה דמיונית שלו.
גוף רזה, גבוהה וענוד, שער גלי ארוך, עניים גדולות ומלאות, עצמות לחיים גבוהות וחיוך קטן שהתאים לתווי פניה העדינות.
"איך קוראים לה?" שאלתי מעבר לכתפו
"סינדי" אמר
"כמה זמן אתה מצייר אותה?"
"כמה זמן את קוראת?" השיב בשאלה
הסתכלתי על השעון. "בערך 48 דקות"
"בערך?"
"בדיוק, למה אתה לא שם לב לזמנים?"
"כי אין לי סיבה" אמר "תגידי לאונרד, למה השער שלך שחור?"
"למה העניים שלך לבנות?"
"הם לא לבנות אלא אפורות בהירות! בדיוק כמו שלך!" אמר בהתגוננות
חייכתי אליו ופרעתי את שערו השחור וצחקתי. הוא נענע את ראשו בזעף
"מה אם ג'יימס הזה שלך?" שאל ונימת לגלוג התגנבה לקולו
"שתוק כבר!"
"למה את לא מתראה אתו?"
"כי הוא בבית חולים!"
"מה קרה?" שאל בדאגה
"דרסה אותו מכונית טיפש!" אמרתי בכעס ובכיתי על כתפו
"די, די אל תדאגי. הכל יהיה בסדר" הרגיעה אותי

פתאום נשמעה נקישה על החלון. נקישה,נקישה. אלו אבנים.
פתחתי את החלון וראיתי את לוסי. אחותו של ג'יימס. שערה היה שחור אך לא כמו שלי ושל אחי, עינייה היו ירקות בהירות ועורה בהיר אך הופעתה הייתה פרועה בניגוד חריף למראה הרגיל שלה.
שערה היה פרועה, בגדיה קרועים ומוכתמים בבוץ ושערה פרועה עם כמות נכבדה של בוץ עם מעט חומר אדום.
"מה קרה?" שאל לאו ונראה ונשמע מודאג מעט
"שקט, נדבר בפרק. בואו!" לחשה אך לא שמעתי. יכולתי לדעת רק על פי תנועות שפתיה. כן אני קוראת שפתיים ודוברת את שפת הסימנים. אחותי הקטנה חירשת מהיותה פעוטה בגלל מחלה.
לאו הוריד את סולם החבלים וירדנו למטה. וירדתי אחריו.

"מה קרה?" שאלתי כשהגעתי למטה
"מצאתי את זה" אמרה בקול חסר נשימה
"את מה?" שאל לאו
"את הגופה של אח שלי" אמרה והתחילה לרוץ, עקבנו אחריה עד הפרק וראינו שכל האדמה חפורה.
"ניצלתי את הגשם כדי לחפור בכל הפרק" הסבירה
"יכולת פשוט לקחת כלב את יועדת" אמרתי
"אבל היו שואלים" אמרה
"למה את מטיילת עם כלב בפרק?" שאל לאו
"אולי לא חשבתי על עד הסוף אבל בואו! נו בואו!" אמרה ומשכה בשרוולים שלנו. עקבנו אחריה, לא שהייתה לנו ממש הרבה ברירה, והגענו לשלולית. רגלי נתקלה במשהו קשה.
"זה הוא" אמרה בעצב
לאו הכניס את ידו אל המים ומשך משם ראש אדם שהיה ג'יימס. נפלתי אחורנית, יכולתי להרגיש במעומעם את המים המטונפים של הפרק.
ראשו היה חתוך ותחבושת מטונפת כיסתה את עינו השמאלית, פניו היו קפואים בהבעת אימה, פניו היה קבועה בצעקה אילמת וחתכים כיסו את פניו ודם קרוש רבץ עליו .
שמעתי מרחוק צופרים מתקרבים אך נשארתי במקומי, קפואה כאבן.
"הוא היה בבית חולים?" שאל לאו
"כן, היה. הוא נעלם" עניתי בשקט, הוא התיישב לידי חיבק אותי. גונן עלי מפני האמת הכואבת, לא בכיתי, אך הכאב והצלקת בנפשי נשארת.

באותו לילה לא ישנתי, ראשו המגואל בדם קרוש הופיע בחלומותיי כל פעם מחדש. ביום נשארתי בבית ולא אכלתי כלום, הייתי עייפה אך לא יכולתי לישון.
נתנו לי כדורי שינה ושינה חסרת חלומות באה אלי. אחרי כמה זמן הייתי בבית חולים כשצינורות מחוברות אלי.
אחרי שבוע היה לי אישור לצאת מבית חולים אבל אמא התנגדה כי היא ידעה שאני יחזור למצב שבו הייתי.

יום אחד מצאתי קופסה בצבע ארגמן וריח מוזר עלה ממנה.
פתחתי אותה בחוסר עניין וראיתי סכין מגואלת בדם קרוש. צרחתי וזרקתי את הקופסה על הרצפה. ג'ולי(האחות האחראית עליי) באה לבדוק מה קרה וראתה את הסכין על הרצפה ואת הכתם שהשאירה הקופסה על הרצפה.
היא יצאה בריצה ואחרי כמה דקות המקום היה גדוש שוטרים וסקרנים.

ראיתי ששוטר אדום שער וירוק עניים דיבר עם ג'ולי ונכנס לחדר.
"3 דקות" אמרה ג'ולי ויצאה
"אז לאונרד, מה קרה?" שאל
"אתה יודע בדיוק מה קרה!" אמרתי לו "הרי כבר תחקרת את ג'ול!"
"אז את ילדה חכמה מה?"
"לא, אני קורת שפתיים" השבתי לו
"וסיימת בגרות לפני שנה לא?"
"זה היה קל מאוד, יש לי גם תואר ראשון בכימיה וללאו יש תואר שני אבל יש לי מבחן בעוד כמה זמן נדמה לי"
"כבר עבר המועד"
"באסה, טוב אז ב-"
"אני לא באתי לדבר אתך על הלימודים או על הגאונות שלך" אמר "מה בדיוק קרה?"
"מצאתי את הקופסה" אמרתי
"במצלמות האבטחה אין כלום" אמר
"ברור! עשו לכם כנראה את תרגיל הלולאה, אם לא שמתה לב יש שעון מול החדר שלי, תוכל לבקוד את זה" אמרתי
"איך את יודעת?"
"היגיון, אלא אם כן הוא נכנס מהחלון" אמרתי אבל זה לא הגיוני כי החלון היה מסוגר
ראיתי את ג'ולי באה וידעתי שעברו שלוש דקות. גם השוטר אדום השער ראה אותה וכבר עמד והלך לעבר הדלת.
"עברו שלוש דקות, אני מבקשת ממך לעזוב" אמרה ג'ולי
הוא רק הנהן והסתלק
"מי זה?" שאלתי
"שוטר" השיבה
"מה שמו?" שאלתי שוב
"מאט דומבלן" אמרה ונתנה לי את כדורי השינה שלי.
לקחתי אותם אך לא בלעתי. זרקתי לפח, אני לא אישן היום החלטתי.
אימצתי את מוחי כל הלילה אך לא מצאתי פתרון. לאו באה לבקר אותי ביום למחרת.

"הי לאו" אמרתי
"מה קורה אחות קטנה?" שאל
"לא נכון! אני גדולה יותר ב3 דקות!" אמרתי
הוא רק חייך ואמר:
"חזרת לעצמך"
"כן, ברור! איך עבר המבחן?" שאלתי
"לא הצלחתי" אמר בעלבון
"למה לא? אתה הרי ממש חכם"
הוא לא אמר כלום וליטף את שערי בחיבה. הוא הוציא מתוך התיק שלו ספר כימיה.
חייכתי באושר ופתחתי בעמוד 145 תרגיל א'.
"זו בעיה?"
"אולי" אמר
"התשובה הייתה ד'"
"ד'?"
"כן, אולי לא הייתי בתפקוד אבל המוח שלי עדיין עובד!" אמרתי בעלבון
"בסדר" נכנע
"אני רוצה לצאת מכאן" אמרתי
"אני יודע, בואי. נלך הביתה" אמר ונתן לי חולצה וג'ינס פשוטים. הוא יצא מהחדר והתלבשתי.

כשהגענו הביתה עשו לכבודי מסיבה, לא הבנתי למה.
"כמה זמן הייתי מוקפאת?" שאלתי את לאו
"כמעט שבועיים, את האמת לא חשבתי שתצאי מזה" אמר לאו
"אבל יצאתי, ומי זה?" שאלתי והצבעתי על איש בחליפה. הוא הוציא אקדח וירה בי אבל אף אחד לא שם לב לזה. מוזר.
פתאום פקחתי את עניי וכל גופי רעד. מיששתי את גופי כדי לוודא שלא נפגעתי. הייתי בכותנת לילה שקופה וכל גופי מכוסה זיעה, זה היה רק חלום, זיכרון מעוות מהילדות.