סירים על הכיריים

״אמא השניצלים לא טעימים אם הם לא חמים.
והקוסקוס צריך להיות עשוי במידה.
אה כן, אני רוצה גם רגל פולקע אחת. כמו חסידה.
ותכיני הרבה אוכל בסדר? חדר אוכל כאן הוא סתם עוד חדר.
מאות חיילים במדים, שועטים ובועטים גם בהיעדר שדה הקרב הם נלחמים.
כולם פה אחים הם אומרים ואז האחד את השני מועכים.
אחר כך, נצא לשדה הקרב. ההכנה היא עכשיו.
לכל פרוסת לחם חשיבות, כל שקית שוקו קובעת אם אחיה או אמות.
ואמא, את הסיר אל תשימי את הסיר במקרר, זה לא טוב שיתקרר…
אמא, עוד מעט אני חוזר.
המלחמה היא מחר ועכשיו מאוחר.
צריך לישון ולהרגיע את המוח.
חייבים לקום מחר עם כוח!
אני אחזור הביתה בשנייה שיגמר.
המפקד הבטיח. הוא אף פעם לא משקר.״

והסירים המלאים ישבו על הכיריים ואמו של אלירז חיכתה שעה וגם שתיים.
היא חיכתה שלוש וארבע אך לשווא, אלירז לא שב.
והסירים המלאים על הכיריים נשארו שם שנתיים ושלוש וארבע וחמש ושש וגם שבע. אביו של אלירז נהרג בשירות הקבע.
ולא היה אף אחד לאמא של אלירז.
כל בוקר וערב ישבה והסתכלה עליהם, סירים על הגז.
כי זה היה מנחם וזה כל שנשאר לה משניהם.
שנים עברו, עשרים ושתיים.
אמא של אלירז עלתה לשמיים ושם התאחדו.
והם נשארו שם בינתיים, סירי מתכת בודדים ומאובקים על הכיריים.