סיפור על אחי הקטן, שהפך למלאך (הייתי חייב לפרסם, בבקשה תכנסו..)

רציתי לספר לכם סיפור על יאיר.
יאיר היה כמו אח שלי, והוא היה הילד שהייתי הכי קשור אליו בעולם.
הכרתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי מדריך שלו בקייטנה של כיתה ו'. אני לא אגיד שהוא היה רק הילד הכי טוב שם או הכי מוכשר וכל זה, כי זה פשוט לא נכון. הוא היה הילד הכי… הכי מיוחד שם. הוא תמיד חייך, תמיד צחק ועזר לכולם, והוא אהב אותי ותמיד באוטובוס ישב לידי למרות שאמרתי לו בעדינות שילך לשחק גם עם חברים שלו, הוא אמר לי "את החברים יש לי כל השנה, אותך יש לי רק עכשיו" וחיבק אותי. הוא תמיד רצה לעזור לכולם, ובטיולים כשכולם היו עייפים הוא הקפיץ את כולם והעלה להם את המצב רוח, איך אפשר שלא כשרואים את העיניים הירוקות שלו צוחקות ואת השיער החום בהיר שלו שהוא אף פעם לא מצליח לסרק… בסוף הטיול הוא נרדם לי על הכתף ופשוט רציתי לחבק אותו. הוא היה פשוט מלאך, נקשרתי אליו, אהבתי אותו כמו שאבא אוהב את הילד שלו, הרגשתי שהוא כמו אח קטן בשבילי. תמיד רציתי אח קטן.
בפעולת סיכום בסוף הקייטנה אחרי שכולם הלכו הוא ממש ניגש אליי וחיבק אותי ובכה. הוא אמר "אני יתגעגע אליך, זאת הייתה הקייטנה הכי כיפית שהייתה לי בחיים!", וחיבקתי אותו חזק בחזרה וגם רציתי לבכות, אבל לא בכיתי כדי שהוא לא יראה. "נשמור על קשר, אל תדאג" אמרתי ורשמתי לו על פתק את המספר פלאפון שלי, ואחר כך הלכנו כל אחד לכיוון שלו.
כמה ימים לפני סוף החופש פגשתי אותו ואת אמא שלו בחנות תיקים, כשחיפשתי לעצמי תיק חדש ללימודים. "רן!!!" הוא צעק כשהוא ראה אותי, רץ אליי וחיבק אותי, והרמתי אותו גבוה באוויר, ובאותה שנייה הייתי הבן אדם הכי מאושר בכל העולם. כל כך התגעגתי אליו, לקול שלו, לחיוכים שלו… הוא סיפר לי שהשנה הוא הוא ילמד בבית ספר שאני לומד בו. הוא עולה לכיתה ז' ואני לי"א. כל כך שמחתי, וגם הוא שמח. עכשיו אני אראה אותו כל יום, אני יוכל לדאוג לו ולשמור עליו. וזה גם מה שאמא שלו ביקשה ממני כשהוא לא שמע.
במשך כל השנתיים שלמדנו באותו בית ספר, עד שסיימתי י"ב, חברים שלי ואני דאגנו לו כאילו הוא באמת היה אח שלי, תמיד עזרנו לו כשהיו לו בעיות עם ילדים גדולים ממנו, עזרתי לו בשיעורי בית, דיברתי עם מורים שהיו לו בעיות איתם כדי שיעזבו אותו, וגם היו פעמים שקניתי לו אוכל בגלל שהוא היה שוכח את שלו בבית. אבל אף פעם לא כעסתי עליו, גם כשהוא עשה שטויות והענישו אותו בגלל זה. לא יכולתי. בשנייה שהוא חייך אליי נמסתי וחייכתי גם. כל כך אהבתי אותו…
למסיבת סיום שלי של כיתה י"ב הוא הגיע על תקן אח שלי, וכשכל ההורים ישבו עם האחים של הכיתה שלי וצפו בהצגה שהעלינו, הוא ישב ביחד עם ההורים שלי, וראיתי שהוא מתרגש, ואחרי המסיבה הוא חיבק אותי ובכה כמו אז, בסוף הקייטנה. הנה, עוד פעם אני נפרד ממנו, ומי יודע מתי נפגש שוב, כי עוד מעט אני מתגייס לשלוש שנים, והוא ימשיך בבית ספר.
בבקו"ם הוא חיבק אותי ואמר לי "בהצלחה, רן. אני אוהב אותך" וחיבקתי אותו גם ונתתי לו נשיקה על הלחי.
את התקופה של הצבא העברתי בכיף והשתדלתי לא לחשוב עליו יותר מדי. תמיד כשחשבתי עליו הגעגועים לא עזבו לי את הלב. אני תמיד מחזיק תמונה שלו בארנק ועוד כמה בפלאפון, וכששאלו אותי מי זה אמרתי שזה אח שלי הקטן. אח שלי המלאך. כשלא סגרתי שבתות בבסיס ויצאתי לבית היינו נפגשים, ומדברים על כל מה שעבר עלינו בזמן האחרון. הוא נהנה להקשיב לסיפורים שלי ותמיד עזרתי לו ונתתי לו עצות. הוא היה ילד טוב. ראיתי איך לאט לאט הוא גדל. מילד קטן, חמוד וחייכן הוא הפך לנער יפה. המראה שלו השתנה, אבל בפנים הוא נשאר עדיין אותו ילד שאוהב לעזור לכולם וכולם אוהבים אותו.
למסיבת סיום י"ב שלו הגעתי מהמילואים על מדים. לקח לי יום שלם לשכנע את המפקד שלי לשחרר אותי, ובסוף הוא הסכים. כמו שיאיר בכה במסיבת סיום שלי ככה גם אני בכיתי בשלו. בכיתי כמו ילד. איך השיר שהם שרו אומר, "הגוזלים שלי עזבו את הקן", באמת הרגשתי שהגוזל שלי, הילד המלאך שהוא כמו אח שלי עוזב את הקן. העברתי איתו 6 שנים, 6 שנים שמשהו שהיה חסר לי בחיים התמלא בחיוכים שלו. עכשיו הוא מתגייס לצבא, הוא שומר על המדינה עכשיו במקומי. הגעתי איתו לבקו"ם וממש בכיתי כשנפרדתי ממנו "תשמור על עצמך אח קטן" אמרתי לו, והוא חייך וחיבק אותי. אותו חיוך מאז הקייטנה של כיתה ו'. ראיתי אותו עולה על האוטובוס שלקח אותם לבסיס הטירונות והרגשתי גאווה, גאווה שהאח שלי כל כך גדל, אבל גאווה ביחד עם צער. פרק בחיים שלי עבר. פרק שאני לא אשכח לעולם.
כשאני התחלתי ללמוד באוניברסיטה פרצה מלחמה, ויאיר, אח שלי הקטן נמצא בלב האש. אין יום שלא עבר עליי בפחד שאולי קרה לו משהו, שאולי הוא נפגע. כל יום שהוא יכל הוא התקשר אליי לספר לי מה היה, ושמעתי בקול שלו שהוא עצוב ומפחד. הוא ראה את חברים שלו נהרגים לידו ושמע כדורים שורקים שרוצים להרוג אותו. התפללתי שתיגמר כבר המלחמה הזאת.
אחרי כמה ימים אמא שלו התקשרה אליי. היא בכתה. "יאיר נהרג במלחמה" היא אמרה.
המון אנשים היו בהלוויה שלך, אח קטן. ההורים שלך ואחים שלך בכו. כולם בכו. ראיתי שם את החברים שלך מהקייטנה, החברים שויתרת עליהם בטיולים כדי להיות איתי.
גם אני לא יכולתי להפסיק לבכות. חיבקתי את אמא שלך ובכיתי. היא אהבה אותך, יאיר. כשהיית יותר קטן היא התקשרה אליי כל כמה ימים כדי לוודא שאתה בסדר. שלא קרה לך כלום. כאילו הייתי באמת אח שלך. הבטחתי לה שאני אשמור עליך, אבל לא עמדתי בהבטחה שלי, כי הנה אתה כאן, מונח מתחת למצבה מכוסה פרחים. האח הקטן שלי לא בין החיים עוד.
אנחנו מנסים להמשיך בחיים, אבל זה קשה. אל תדאג, אני דואג לבקר כל הזמן את המשפחה שלך, שלא יהיו עצובים, אבל גם לי זה קשה, אח שלי. אתה יודע כמה לילות בכיתי? אבל אני לא אשכח אותך לעולם, יאיר שלי.
זוכר שתמיד קראתי לך מלאך? עכשיו אתה באמת מלאך. מלאך קטן ויפה ששומר עלינו מלמעלה. אני לא אשכח אותך, את הצחוק שלך, את החיוכים שלך. אני לא אשכח שאמרת לי "אני אוהב אותך" בסוף הקייטנה של כיתה ו'.
יורד עכשיו שלג, אח קטן. תמיד אהבת שלג, אני זוכר. אהבת מאוד. השלג גורם לי להיזכר בך. כשהיית בכיתה ז' ואני בי"א היה שלג, ואני זוכר איך כל הבית ספר יצא החוצה וראיתי אותך מתלהב וקופץ שם וזורק כדורי שלג, ושחררו אותנו הביתה לפני שייחסמו הכבישים ובאת איתי הביתה והכנתי לשנינו שוקו וראינו סרטים…
אני זוכר שיצאת לשחק בשלג עם ילדים מהשכונה, ושמתי לב למשהו: עזרת לחברים שלך והגנת עליהם, למרות שזה היה רק שלג והוא לא עושה כלום. התכונה הזאת, לעזור לאחרים, תמיד הייתה בך.
סיפרו בהלוויה שנהרגת תוך כדי שחיפית על חברים שלך. כל כך שמחתי, אח קטן שלי, כל כך שמחתי לראות שנשארת ילד כל כך טוב גם אחרי שהלכת לדרך שלך. אני לא אשכח אותך.