סיפור הנפילה שלי – פרק ה

עכשיו, כשאני מנסה להיזכר בזה, זה קצת קשה. אני רוצה ללכוד את הזיכרון בשלימותו – בצבעים העזים ביותר שלו ויחד עם זאת המדוייקים ביותר, אך יש מספר מחסומים שעומדים בפני. אני אוהב להתעסק במועקות, פצעים ותחלואים למיניהם אך יחד עם זאת נדחה מכך. האמביוולנטיות, עליה כתבתי בגיל 18. ופה, היא די חזקה. גם הזמן הוא מחסום, אך הוא מחסום פחות משמעותי. אמנם חלפו כמעט שישה שבועות, אך אני עדיין זוכר זאת בפירוט כאילו זה אירע אתמול. כולל הריחות, הרעשים וההחלטות. איכשהו המוח עשה REWIND יפה לדקות שלפני. אני חושב שהוא פחות אמביוולנטי ממני, הוא אוהב מאוד לשמור בצורה מוחשית את הדברים הרעים. הוא גם רוצה שאכתוב על זה, בניסיון לעשות מזה ספרות. אבל אני לא אתן למצבור של קשרים נוירונים לשלוט בי. מעולם לא נתתי. אני לא אתן לאף אחד לשלוט בי. הם יכולים לקחת ממני הכל, אבל את הדבר היחיד שחשוב הם לא ייקחו לעולם. הספרות מעולם לא באמת הייתה ספרות, הכתיבה מעולם לא באמת הייתה כתיבה, המילים מעולם לא באמת נועדו להיות מילים. אני כבר לא משתמש בפנקסים וההארות כמעט שלא מגיעות, אבל זה בסדר. אני כבר אחרי ימי ההתגלות הגדולים, אני בימים האחרים. הרבה יותר שבריריים. המילים מנחות אותי, לא אני את המילים. אני בכלל לא יודע בשביל מה אני עושה את כל זה. כבר 20 שנה נדמה לי שאני רק מתעמל, מכין את השרירים למשהו, שספק אם בכלל יגיע. אבל באמת, מספיק עם זה. כל ההקדמה הזאת מיותרת. הגיע הזמן להתחיל להיזכר.