סיפור הנפילה שלי – יד

י"ד
אם היינו הולכים דרך ראש ציפור היינו כבר מגיעים. והדרך הארוכה הזו שנכפתה עלי, גורמת לי למחשבות טורדניות שאני מחריף את הפציעה עם כל צעד. "לפחות למדתי שלא לרכוב על אופניים בגשם". אני מצליח להגיד אחרי שתיקה ארוכה. "כן, גם אני אתמול כמעט החלקתי". חולפים לצד חומת אבן גדולה. מעניין מה בצד השני. איילון. הגיוני שאיילון. החומה חוסמת את כל הרעש. שביל אופניים ממש יפה בבבלי. מתישהו נגיע לסוף שלו. הוא יתחבר לגשר ההלכה. אני כמעט בטוח בזה. זו דרך חדשה. היא מכירה את הדרך ודאי. היא יודעת לאן אנחנו הולכים. זה לא שנגיע לדרך ללא מוצא. חולפים ליד מבנה ציבורי גדול. הוא נראה כמו משהו ממסדי במיוחד. כתוב עליו "בית כנסת" באופן מפתיע. היא שוב מגבירה קצב. אני מרגיש את הקליקים המעצבנים בכתף ומקלל את עצמי בכל פעם שאני מזיז את היד. חייב לשמור את היד צמודה לגוף. עם כל הקירבה שהייתה בתחילת שיחתנו, אודות הטניס ועצם הנפילה, נראה שאנחנו מתרחקים עם כל צעד וכעת שבנו להיות הזרים הגמורים שהיינו לפני שנפגשנו. בכל זאת, צריך לחשוב על משפט לנסח כשכל זה יסתיים. זה לא דבר של מה בכך, שאדם בוחר לעזור לך בצורה כזאת. היא פשוט נחושה ללכת איתי הבייתה. או שאולי אני לא מספיק אסרטיבי בשביל להגיד "תודה רבה, מפה אני אמשיך". אולי כי באמת אני מרגיש כאבים. אולי היא הצליחה לשכנע אותי שאני לא באמת מסוגל לקחת לבד את האופניים. זו לפעמים הבעיה כשמישהו עוזר לך כשאתה לא באמת זקוק לעזרה. אתה מרגיש שאתה לא באמת יודע מה אתה צריך. ואם אתה לא יודע מה אתה צריך, למה זה לא הגיוני שמישהו אחר יידע יותר טוב ממך? היא ודאי יודעת יותר טוב ממני, הולכת ככה בנחישות. טוב, הגענו לגשר. ריצפו יפה. זה לא כמו ברמת גן, למרות שזה כמה עשרות מטרים מרמת גן. אני מקווה שמפה היא יודעת את הדרך. "איפה את גרה?" "ברחוב חרות" "נשמע מוכר" "בשכונת הגפן". כן, זה לא רחוק. היא ממילא צריכה ללכת את ביאליק. בצומת ביאליק- אבא הלל ייפרדו דרכנו. רק צריך לחשוב על משפט פרידה. משהו ממש מוצלח.