סיפורו של אדריאן

יעקב היה חבר במועדון גימלאים והוא יצא מדי פעם לסַקר ארועים בעיר חיפה לטלויזיה הקהילתית.
יום אחד ירד לעיר התחתית , חשכו עיניו, מה הוא רואה? שיכורים שעיניהם אדומות והם מדדים מרוב שכרות. יעקב לא תאר לעצמו שיראה מראות כאלה במציאות – חשב זה אולי במקום אחר אבל לא פה.
מבטו נפל על אדריאן יוצא סרביה שישב על ספסל רעוע בגינה. יעקב שאל לשלומו והלה ענה לו: "קשה לי. שהיו המהומות ביוגוסלביה של פעם, ברחתי מסרביה כי פחדתי מהקרואטים ועד היום אני לא יודע אם עשיתי טוב או לא!
כנראה שנסיבות חיי גרמו לכך שאני במצב הזה. אין לי בית לגור בו, הסתכסכתי בעבודה, לא יכולתי להתמיד פיטרו אותי. צברתי המון חובות, התמכרתי לשתייה ונשארתי חסר-כל. מה עשיתי הגעתי לגינה, בה הוקמו אוהלים ובהם אנחנו ישנים. בחורף קר וגשום ואנחנו מוכרחים להסתתר במקום מוגן. בקיץ לוהט וחם ואני לא יודע מה יהיה בעתיד.
אני רוצה לחזור לחיים נורמליים, ליצור, לכתוב. אני כבר יודע עברית טובה. אני רוצה לגור ולו גם בפינה קטנה וצנועה. אני לא צריך הרבה, רק דחיפה קטנה.
יעקב נדהם לשמוע את הספור והבטיח שאם יוכל יפנה לאנשים המתאימים בעירייה. אדריאן היה מיואש ולא האמין לו.
יום אחד הגיע לגינה משלחת: "שמענו מיעקב מה קורה כאן. נשתדל לעזור , תוכל לעבור לדירת חדר. נשלח אותך לאחד המקומונים, תספר להם את ספור חייך ואם זה ייראה לעורכים, יוכלו להעסיק אותך. אנחנו מבקשים ממך בכל לשון של בקשה: "לא לשתות! השתייה מובילה לדברים גרועים, היתר תלוי בך!".
אדריאן חשב: "כל כך הידרדרתי ומוכנים לעזור לי, אני חייב לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי הידיים!".