סיפורה של ילדה בודדה

פתאום שמעתי את צופרה של הרכבת.
אחי הגדול עטף אותי בזרועו המגוננת וליטף את שערי אך יכולתי לשמוע את נשימתו המאומצת ואת השיעול החרישי השמיעה ומיהר להשטיק.
אני הייתי בריאה. מפוחדת אבל בריאה.
"לאן לוקחים אותנו?" שאלתי בחשש.
"לשום מקום, אנחנו נצליח לברוח. את תראי." אמר בנחישות קודרת.
"איך?" דחקתי בו
"זה סוד," אמר "ועכשיו נסי לישון. אני אעיר אותך, בסדר?"
הנהנתי וקברתי את ראשי בין ידיו החמימות.
השינה באה עליי אט אט. נושאת אותי למקום אחר. מקום יפה ופשוט.
"תתעוררי אנה. תתעוררי!" לחש פרנק בתוך אוזני וניער אותי.
כולם היו ישנים. כולם פרט לילדה קטנה עם שער בצבע קש ועיניים עירניות שנעצו בנו מבט.
פרנק קם, אחז בידי והוביל אותי אל החלון הקטן שהיה חסום בכמה קרשים חצי שבורים.
הוא שבר אותם במהירות ואמר לי לבוא אחריו.
אחר כך הוא זחל ודך החלון ואני ממהרת בעיקבותיו. הבתי דרך החלון והפחד החל להציף אותי אך מחשבה אחת החריכה אותה לקפוץ.
עם אני אמות, אני אמות עם אחי.
פרנק סייר ליד פסי הרכבת עד שמצא אותי ואז הוא תפס שוב את ידי והחל לרוץ אל תוך היער בעוד שאני מנסה לעמוד בקצב.
אחי זמן שנמשך כמו נצח ראינו נקודת אור יחידה אך פרנק התקופף מיד והפיל אותי איתו. הוא זחל אל מאחורי שיח ולחש לי לזחול לעץ ולהסתתר בשיח הנמוך שלצידו.
עשיתי מה שאמר לי והשתופפתי כשהשיח מקרקש קלות. הרכנתי את ראשי, לחצתי את ברכיי לחזי וידיי עטפו את הרגליים בתנוחת עובר.
"מי שם?" צעק מישהו בקול גס. "מי זה?"
שקט.
"בוא לכאן או שארה בך ובילדה הקטנה!" צעק שוב.
"עזוב, הם ימותו בקור." אמר מישהו אחר בקול מרגיע
"אני לא מאמין לך!" אמר. "אתה עובד עם היהודים המסריחים האלו?"
"השתגעת?!" שאל השני בזעזוע.
"לא, אבל הם חייבים למות!" אמר בתקיפות
"הם ימותו. בשלג, בקור או אפילו יגוועו ברעב. בוע נלך, קר לי." אמר הקול השני בקול מתחנן.
"בסדר" אמר הקול הגס וצעדי מגפים כבדים החלו ללכת לכיווננו.
קפאתי והתכווצתי במקומי.
הם עברו עותנו, חצו את פסי הרכבת ונעלמו.
פרנק חיקה כמה דקות ואז יצא הושיט עליי את ידו.
"קר לי" לחשתי והוא חיבק אותי בזרועה אחת והעניק לי מעט חום.
צעדנו הרבה, אבל כל הזמן רחוק מפסי הרכבת. רחוק מהם.
אחרי שצעדנו כל היום וכוכבים החלו להופיע פרנק עדיין צעד. ואני דדתי לצידו. מותשת, עייפה ורעבה.
"עוד מעט נגיע" לחש לי כל כמה דקות. "עוד קצת, חקי ותראי עוד קצת." ואני הייתי מהנהנת בכהות חושים וממשיכה לדדות אך צעדו כבר לא היה בקצב קבוע. הוא לפעמים מעד ונעזר בי להתייצב אבל המיך ללכת. לדדות בכוח עקשני שניכן בו מאז ומעולם.
אחרי שכמעט איבדתי כל תקווה שמעתי נהירה של סוס.
"שמעת?" שאלתי בהתרגשות ומשכתי במעילו. "זה סוס! יש כאן סוס!"
פתאום נראה כאילו נעור לחיים, תפס בזרועי והחל לרוץ כמטורף אך כשהגענו לחווה איש עם רובה צייד יצא ופניו של פרנק האפילו ברגע.
"ברחי" לחש
"מה?" שאלתי בקול קטן.
"תברחי!" צעק ודחף אותי אך באותו הרגע כדור פגע בראשו והרג אותו מייד.
"רוצי יהודיה," אמר בטיעוב. כאילו עצם שמי הוא קללה. "לפני שאשנה את דעתי" אמר וירה באוויר.
נסוגתי לאחור והתחלתי לרוץ. לרוץ חזרה לפסי הרכבת.
איפה שהוא באמצה הדרך נפלתי ולא יכולתי לקום. פשוט התכדרתי בתוך עצמי ובכיתי.
בכיתי על פרנק. בכיתי על אמא ואבא ונוח הכלב הפרוותי שלי. על החנה, הבובה שלי שהייתה במזווגה ואיבדתי אותה. ל הבית החמים שאיבדתי ועוד מעט אני אמות. כאן, מקור כמו שהגרמני אמר.
התכדרתי לתוך כדוק קטן. משהו קטן, שלא שמים עליו לב. גם כשהוא מת. גם אז.
"אני תמיד זכור פרנק," לחשתי לאוויר הלילה. "ואתם אמא ואת נוח וחנה והבית החמים והילדות לי והחיים."
ואז החל היות לי קר יותר ויותר.
נזכרתי בפרצופים הרעבים של הילדים ברחובות. כשרעבים השפתיים נמתכות ואז לא יודעים עם בוכים או צוחקים.
"אני לא יהודיה," לחשתי. "אני רמנית. גרמנית, זו טעות. בבקשה, בבקש.." המילה גוועה על שפתיי בעוד החשכה חדרה לגופי והעבירה אותי לאיפה שהיה פרנק.
לגן עדן.