סיפורה של חולת סרטן

אני חייבת להודות שאני ילדה חזקה,כמעט כלום לא שובר אותי,אני לא רגישה,אבל הסיפור הזה באמת שבר אותי..
הכל התחיל לפני שנה,הייתי בכיתה ט',אני זוכרת את היום הזה כל כך טוב,זה היה היום הנורא בחיי,אבל גם הנפלא בחיי.
היום האחרון לחטיבה,אני באתי עם חיוך ענקי עם הפנים עם הרגשה של 'יש סוף סוף יוצאים לחופש!'
נכנסתי לבית ספר וראיתי את סתיו,רצתי לחבק אותו,סתיו הוא הידיד הכי טוב שלי,כמו אח,בשבילו,בשבילי זה קצת יותר,אפשר להגיד שכן,אני מאוהבת בו,
"סוף סוף מסיימים עם הלימודים האלה" אמרתי לו בהתלהבות,
"אני רואה שאת מאושרת"הוא חייך,
"כן ברור!! מה אתה לא?"
ברור שאני כןן!! מה נראה לךך?"

הצלצול נשמע ונכנסנו לכיתות,המחנכת נשאה את הנאום שלה,כי זה הפעם האחרונה שהיא מלמדת אותנו שיעור,אנחנו עוברים לתיכון סוף סוף! בשיעור אני שכחתי לשים את הפלאפון על מצב שקט,וקיבלתי הודעה,הצליל היה חזק שכולם הסתכלו עלי,ביקשתי סליחה והמורה המשיכה לדבר,לקחתי את הפלאפון לראות את ההודעה,וראיתי שקיבלתי הודעה מאמא שלי,נכנסתי להודעה,
היה כתוב:
"רפי(זה אבא שלי),אנחנו חייבים לספר לה,זה לא משנה מה אנחנו רוצים היא צריכה להיות מודעת לזה שהיא חולה בסרטן!היא יודעת כבר שמשהו לא בסדר!היא חושדת,מה אתה חושב?שהיא חושבת שלכאבים שיש לה זה ללא משמעות?היא מודעת לזה אז אני חושבת שמגיע לה לדעת,חוץ מזה היא הולכת לעבור סדרה של טיפולים,היא תהיה מודעת לזה וצריך לספר לה כמה שיותר מוקדם על זה".
וואו,כן,הייתי בשוק,העיניים שלי התמלאו בדמעות,הסתכלי על הכיתה והתחלתי לראות הכל מטושט,קמתי ויצאתי מהכיתה בריצה,רצתי,מהר,כל כך מהר,לא הצלחתי כל כך לעכל אותי,זאת הפעם הראשונה,הפעם הראשונה שנשברתי כל כך,בכיתי חזק,ורצתי בתוך הבית ספר במטרה לברוח ממנו,מצאתי פתח שאפשר לטפס ולצאת, "טל!!חכי רגע!!" הסתובבתי,זה היה סתיו,הוא ראה שאני בוכה וחיבק אותי,
הוא הסתכל לי העיניים, "טל מה קרה?" הוא שאל והוא היה כל כך מודאג,
"אני חולה סתיו,אני חולה בסרטן!!" התפרצתי מרוב בכי,הוא גם בכה איתי,
"טל את תהיי בסדר,את תעברי את הטיפולים האלה והכל יהיה בסדר!"
"אני לא חושבת סתיו,לא הרבה יוצאים מזה חיים.."
"הי!תסתכלי עלי"הוא אמר לי תוך כדי שהוא בוכה, "אני חשבתי על זה המון,ואני חושב שמגיע לך לדעת טל,ואולי זה רגע טוב,כי ברגע הזה את צריכה קצת משהו משמח לא?"
"מה?"הסתכלתי לו בעיניים במבט כל כך עצוב,"מה מגיע לי לדעת?"
הוא אמר "לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם אופק,היא..והיא אמרה לי שאת..שאת אוהבת אותי,אבל חכי,היא אמרה לי את זה .בגלל שאני אמרתי לה ש.." הוא אמר לי אבל הוא המשיך לבכות,אני לא ידעתי מה להרגיש,
"מה אמרת לה?" אמרתי והבכי שלי נמשך.
"אני אוהב אותך טל,אני תמיד אהבתי אותך ואני תמיד יאהב אותך,אני לא ידעתי מה הרגשות שלך כלפיי ובגלל זה לא רציתי לפתוח את זה,פחדתי שהידידות בנינו תיהרס,אבל אני אוהב אותך"

אז כן,כמה שהיום הזה היה עצוב הוא היה גם שמח,אמרתי כמה דקות נרגעתי,והייתי שמחה,דיברתי עם ההורים שלי על זה שאמא שלי שלחה בטעות לי את ההודעה אבל אני לא כועסת ולא עצובה,ואני אצליח להתמודד עם זה,בינתיים עבר שנה מאז הטיפולים,אני וסתיו ביחד,היום היום האחרון של הלימודים,ומודיעים לי אם כל הטיפולים האלה היו שווים,אם הצלחתי לצאת מן המחלה,מאז שהקרחתי כבר גדלו קוצים של שיערות על הראש,כדי לקבל את התוצאות אני קיבלתי תור לרופא בערב,בינתיים אני מנסה להינות משארית היום בבית ספר,מקווה לטוב D:

עכשיו יצאתי מהפגישה ונחשו מה? הצלחתי לצאת מהמחלההה!!!!!!!!
טוב זה אחד הרגעים המאושרים בחיי,אני וההורים שלי יוצאים לחגוג בארוחה במסעדה עכשיו :)
סוף סוף אני הולכת לקבל את החיים שהיו מגיעים לי בחזרה !