סיאנס

אני אדם רציונלי. לא מאמין באמונות תפלות ומקבל כעובדות רק את מה שהמדע בדק ואימת. בכל זאת, לפעמים החיים עוברים נפתול שגורם לי לתהות אם אין בהם, בכל זאת, משהו מעבר למה שנראה בעין. אני לא מתכוון לאלוהים, לשכר ועונש ושאר ירקות, אלא למין יד הנשלחת בעדינות מהיכן שהוא ומטָּה אותך מהנתיב שאתה צועד בו לכיוון אחר, לרע או לטוב.
לפני שלושה חודשים יצאתי, בפעם המי יודע כמה, לנסיעת עבודה לאוסטריה. כשאבא שמע שאני נוסע לשם שוב, הוא נמלא כעס ורטן כמו בכל פעם, "מה יש לך לחפש אצל המנוולים האלה?" וכמו בפעמים הקודמות, שבתי והסברתי לו, "אבא, זאת העבודה שלי. אני לא בוחר את היעדים." וכמו תמיד הוא חתם את השיחה במחווה רוגזת של התנכרות ושתיקה.
מכיוון שהייתי צריך להגיע מוקדם בבוקר לפגישה במפעל שמספק רכיבים לחברה שלי ושנמצא כעשרים קילומטרים מחוץ לווינה, חיפשתי ללילה אחד בית מלון קטן שנמצא בשולי העיר, סמוך למפעל, כדי שאוכל להגיע אליו למחרת בלי להיתקע בתנועה הצפופה של הבוקר. באמצעות תוכנה לאיתור מלונות מצאתי מקום בשם "פנסיון גלייזר", שהיה במיקום מתאים. גם המחיר היה סביר מאוד.
המלון היה בניין דו-קומתי קטן שגבל בחורש טבעי. קירותיו היו מכוסים במטפס עבות שגילו היה ככל הנראה כגיל הבית. הגעתי למלון קצת אחרי שקיעת השמש. אדם גוץ כבן שישים שזקנו לבן ומטופח, הציג את עצמו כבעלים.
"טדאוש גלייזר, או בקיצור טד," אמר במאור פנים והציע לי לרדת לאכול כעבור כשעה. "אני ממליץ לך לאכול את ארוחת ערב כאן. המטבח ביתי ואנו מבשלים את מאכלי האזור," אמר. הסכמתי. אני תמיד שמח לטעום מאכלים מקומיים. התמקמתי בחדר ויצאתי לתור את המקום. חדרי המלון היו בקומה השנייה. הקומה הראשונה כללה אולם גדול. בפינת האולם ניצב דלפק הקבלה ובמרכזו כמה שולחנות שהיוו את חדר האוכל.
יצאתי החוצה. המלון טבל בחורש צפוף של עצי צפצפה. כבר היה חשוך וקריר למדי ולכן טיילתי רק בשולי החורש, שמא אאבד את דרכי. כשחזרתי למלון ראיתי שרק המכונית שלי חונה בחניה ותהיתי באם אני האורח היחיד במלון.
אחרי מנוחה קצרה ירדתי לסעוד. רק אני ומלצר קשיש היינו בחדר האוכל. היה מוזר לאכול כשמלצר עומד כל העת סמוך לשולחני, דרוך לפנות את צלחתי או להגיש לי מנה נוספת מיד לאחר שאני מסיים את קודמתה. הרגשתי אי נוחות מסוימת אך הטבעתי אותה במחשבה שבמלונות קטנים כאלה מצב כזה שכיח למדי, מה גם שהמלצר עשה את עבודתו במיומנות אדישה. ארוחת הערב עצמה הייתה טעימה מאוד וגם עובדה זו עזרה. התמסרתי בהנאה לטעמים הטובים של המנות ולשירותו הצמוד של המלצר הקשיש.
לקראת סוף הארוחה הופיע בעל המלון וניגש אליי.
"איך הייתה הסעודה?" שאל.
"נהניתי מאוד," עניתי, מתכוון לכל מילה.
"יש לך תכניות להמשך הערב?" הוסיף ושאל, וכשאמרתי לו שלא, ציין שמאוחר יותר עומד להתקיים במלון סיאנס. תושב מקומי בעל אמצעים הזמין מדיום אוסטרי ידוע כדי להעלות בסיאנס את רוחה של אשתו האהובה שמתה בפתאומיות לפני חצי שנה. המדיום ביקש שיהיו לפחות שלושה אנשים בנוסף אליו בשולחן הסיאנס. "מכיוון שאתה האורח היחידי הערב, אשמח אם תסכים להיות המשתתף הרביעי לשולחן הסיאנס. כמובן, אם אינך מעוניין, אסע לכפר הסמוך ואביא אדם רביעי, כך שאינך צריך לחוש לא בנוח לסרב."
הייתי סקרן להשתתף במופע עליו שמעתי וקראתי הרבה, לכן עניתי לו מיד שאשתתף ברצון בסיאנס. בעל המלון שמח והודה לי.
"הסיאנס יתחיל בעשר, כאן בחדר האוכל," אמר.
"אגיע בזמן," הבטחתי.
כבר אמרתי שאני אדם רציונלי. אמונות ספיריטואליסטיות אני פוטר כגחמה של אנשים תמימים במקרה הטוב, וכשרלטנות של נוכלים במקרה הרע. החלטתי להשתתף בסיאנס כמי שצופה בתכנית בידור. מעניין יהיה לראות את התמים ואת הנוכל בפעולה, אמרתי לעצמי.
כמה דקות לפני השעה עשר שמעתי קולות מן הקומה שלמטה וירדתי. בעל המלון שוחח עם אדם כבן ארבעים. פניו היו כהות ושיערו שחור וחלק. חזותו הייתה מזרחית והוא כלל לא נראה אוסטרי. כשבעל המלון הבחין בי, הוא מיהר להציג אותנו זה בפני זה.
"תכירו, זה מר עדין נזריאן שהזמין את הסיאנס, וזה מר לאיבי אמנון שהסכים בטובו להצטרף ולהשלים את מספר הנוכחים," אמר, משבש את שם משפחתי – לביא.
לחצנו ידיים בנימוס. שתקתי. המתנתי שמישהו יאמר משהו. מבחוץ נשמע קול מנוע של מכונית מתקרבת. זמן קצר אחר כך נכנס אל המלון איש רזה וגבוה. פניו היו אדומות ושערו בהיר. היה לו זקן מטופח, כהה במקצת משיער ראשו. מה שתפס את עיניי יותר מכול היה צבען האפור בהיר של עיניו. בגלל הזקן התקשיתי לאמוד את גילו, אך הוא נראה לי כבן חמישים. בידו נשא תיק עור גדול. הייתה לו ללא ספק נוכחות מרשימה.
שוב נערך סבב היכרויות. "עדין נזריאן, אמנון לביא, טד גלייזר ומרטין לאופר. נעים, נעים מאוד."
"מהיכן כבודו?" שאל אותי המדיום. כשהביט בי, חשתי כאילו הוא מתבונן דרכי. הנימוס האוסטרי שלו הצחיק אותי, אבל שמרתי על ארשת רצינית.
"מישראל," עניתי. לאופר נדרך קלות לשמע שם המדינה, נעץ בי מבט חד ואמר, "אה, ישראל. מקום מעניין."
הרמתי גבה. צליל קולו היה מוזר. האם הוא אנטישמי? תהיתי, אך בינתיים הוביל אותנו בעל המלון אל שולחן שהכין מראש לסיאנס והשיחה נקטעה.
התיישבנו. נזריאן מול המדיום, ואני ובעל המלון זה מול זה. המדיום פתח את תיקו והוציא ממנו טבלה ועליה אותיות מסודרות בשתי קשתות. הוא הניח את הטבלה על השולחן, והוציא כוס זכוכית דקה והניח אותה על הטבלה. לסיום, ביקש מטד גלייזר לכבות את כל האורות ולהשאיר רק מנורה אחת דולקת מעל דלפק הקבלה.
התבוננתי בכל ההכנות האלה משועשע, אבל הקפדתי לאפק את הבעת פניי כדי שלא להסגיר את מחשבותיי. לא רציתי לפגוע ברגשותיהם של הנוכחים שהתייחסו לסיאנס ברצינות עמוקה.
הסיאנס החל על פי כל הכללים שאותם הכרתי מקריאה על הנושא. נזריאן סיפר בקצרה על הנסיבות שבהן אשתו נספתה. היא הייתה בדרכה הביתה לאחר ביקור משפחתי בגרמניה והמטוס שבו טסה התרסק מסיבות שעדיין נחקרות. כל נוסעי המטוס, והיא בכללם, נספו.
המדיום קרא בקול עמוק לרוחה של האישה להופיע. כולנו הנחנו אצבעות על הכוס וחיכינו. המדיום אמר, "הרוח נמצאת איתנו ואפשר להמשיך." נזריאן הנרגש שאל את שאלותיו והמדיום חזר עליהן בקול רם. הכוס החלה לנוע מאות לאות, מאייתת תשובות לשאלות של המדיום.
ניסיתי לבחון, ללא הצלחה, אם המדיום, או אולי מישהו אחר, מניע את הכוס בכוונת מכוון. בעדינות ניסיתי להתנגד לתנועת הכוס, מבלי ששאר הנוכחים ירגישו בכך, אבל הכוס נעה בעקשנות לכיוון שהיא בחרה לה, כביכול. לאט-לאט נכבשתי בקסמו של הסיאנס. בכל זאת, התעקשתי לראות בו תעלול ותו לא. לפליאתי, הכוס ענתה על שאלות אינטימיות שהוצגו לה, שאלות שלדברי נזריאן רק הוא ואשתו יכלו לדעת את התשובה להן. בהנחה כי לא סביר שנרקמה כאן קנוניה בין שלושה אוסטרים מקומיים לגרום לאורח-לרגע מישראל להטיל ספק באמונותיו, הרי שהסיאנס הותיר אותי נבוך וחסר הסבר לתופעה.
רגע לפני שקמנו להיפרד, פנה אליי לאופר, המדיום: "אם כבר אנחנו ישובים כאן יחד, אשמח, כמחווה לְאורח ישראלי, לנסות לקשר בינך למישהו אהוב שנפטר, מישהו שהיית רוצה להתקשר איתו."
הופתעתי. לרגע חשבתי לסרב לו. שיערתי שהוא הציע את הצעתו מתוך נימוס. אבל במחשבה שנייה ראיתי כאן הזדמנות לחשוף את הבלוף מיד ראשונה. הבעיה הייתה שלא היו לי קרובים אהובים שנפטרו בעבר הנראה לעין. הוריי עדיין בחיים. סבותיי וסבתותיי נפטרו טרם נולדתי. ואז נזכרתי באחותי. היא נפטרה כשהייתי בן שנתיים. רק רסיסי זיכרונות נותרו לי ממנה ואת פניה זכרתי במעורפל. הוריי לא הזכירו אותה מעולם ביוזמתם. אני שאלתי אותם כמה פעמים מה קרה לה ובאילו נסיבות היא נפטרה. אבא היה עונה בקיצור שהיא חלתה במחלה קשה ונפטרה בתוך זמן קצר. אימא אף פעם לא אמרה דבר, אבל כשאבא דיבר על אחותי, היא הייתה מקנחת את עיניה במטפחת ומאפקת את בכייה. לשאלות נוספות אבא לא רצה להשיב. מהאופן שבו הוריי הגיבו הבנתי כי אִזכּור מותה גורם להם כאב ומוטב שלא אכביד עליהם בחקירות נוספות.
"כן," אמרתי למדיום, "הייתה לי אחות שנפטרה כשהייתי די קטן, אבל לא הכרתי אותה ממש. אפשר יהיה להתקשר איתה?"
"אפשר. אתה לא חייב לזכור אותה. מספיק שאתם קרובי משפחה," השיב.
"טוב, אז אשמח לנסות," אמרתי. קיוויתי לתפוס אותו בשעת המרמה. להתקיל אותו בפרטים שהוא לא יכול לדעת.
"מה שמה?" שאל לאופר.
לשמע השאלה הפשוטה תפסתי שאני יודע רק את כינוי החיבה שלה, סיגי, בו השתמשו הוריי בפעמים הנדירות שבהן הם דיברו עליה.
"סיגי, אבל זה כינוי. אני לא באמת זוכר את שמה."
"סיגי זה בסדר," ענה לאופר. שוב הנחנו את אצבעותינו על הכוס והמדיום פנה אל חלל החדר.
"סיגי, האם את איתנו?" אמר בקול עמוק. כולנו המתׇנו. בחנתי בדריכות את האצבעות שעל הכוס, מנסה לזהות דחיפה יזומה של מי מהנוכחים. הכוס לא זזה. לאופר חזר על השאלה. כלום. הבטתי בו. הוא הסתכל בכוס ואחר כך בי.
"משהו כאן לא מסתדר," הוא אמר. "זה לא מתאים." הוא נראה מוטרד. כולנו הרמנו אליו את פנינו בשאלה.
לאופר שאל שוב, "סיגי, האם את כאן?"
הכוס עדיין הייתה דוממת. הרגשתי איך האצבע שלי, המונחת עליה, הולכת ונרדמת. הנה, חשבתי, אולי על מאמינים מקומיים הוא יכול לעבוד אבל כשהוא נתקל במישהו רציונלי, אז הקסם מפסיק לעבוד.
לאופר עצם את עיניו והיה מרוכז מאוד. לאחר רגע פקח אותן, נעץ בי מבט תוהה ואמר, "כל הסימנים מראים שאחותך בחיים. אתה בטוח שהיא מתה?"

עברו שבועיים. בעקבות הנסיעה חיכתה לי עבודה רבה ומהר מאוד צללתי אל תוכה. את הסיאנס שכחתי עוד באותו הערב. הוא התברר כאחיזת עיניים, בדיוק כפי שחשבתי מלכתחילה. סיומו של הסיאנס היווה עדות ברורה לכך. לפחות העברתי ערב משעשע.
ערב אחד קפצתי לבקר את הוריי. רק אימא הייתה בבית. אבא הוא כימאי בכיר בחברת הכימיקלים לישראל ובאותו הערב הוא היה בדרום, מריץ איזה תהליך הפקה חדש במפעל ליד דימונה, והיה צפוי להישאר לישון שם.
אימא ואני ישבנו בסלון ושוחחנו שיחה שגרתית שבין אֵם לבנה הבוגר. כזו שנשמעת כמו תחקיר מצד האם על חיי הבן. אני מודה שעניתי על שאלותיה של אימא במידה מסוימת של קוצר רוח. וכשאימא שאלה אותי איך הייתה הנסיעה האחרונה לאוסטריה, נזכרתי בחוויית הסיאנס בבית המלון הקטן. בטון מבודח סיפרתי לה עליו, לגלגתי על הטכסיות שליוותה אותו ועל הרצינות המשעשעת שבה הנוכחים בחדר התייחסו אליו. בגלל רגישותה של אימא למות אחותי, היססתי באם לספר לה שביקשתי לתקשר איתה בסיאנס, והחלטתי להזכיר זאת כבדרך אגב.
פיה של אמי הלך ונפער כשתיארתי בנימה של ניצחון איך המדיום לא הצליח להעלות את רוחה, ואיך ניסה לכסות על כישלונו בטענה המגוחכת שאחותי חיה.
ברגע שסיימתי את המשפט, אימי פרצה בבכי נורא. היא משכה מהשולחן את מגבת המטבח, קברה בה את פניה ומיררה בבכי דקות ארוכות. ישבתי מולה נדהם ואובד עצות. מה אמרתי שגרם לה לפרוץ בבכי כזה? לא ידעתי מה לעשות. שלחתי יד מהססת וליטפתי את גבה. היא הניעה את ידה לנגדי כאומרת די, מספיק, בעוד ידה האחרת ממשיכה להצמיד את המגבת אל פניה. ישבתי בשקט וחיכיתי.
אימי הלכה ונרגעה. היא הסירה את המגבת מעיניה האדומות וראתה אותי מביט בה בשתיקה דאוגה. היא נטלה מגבון נייר מהסלסלה וקינחה את אפה בשקט. "מזמן רציתי לספר לך ורק חיכיתי לאות, והנה הוא הגיע," אמרה בקול רועד.
"מה לספר? איזה אות?" שאלתי בדאגה.
"אבל אל תגלה לאבא שסיפרתי, מבטיח?"
הנהנתי, טרוד ממה שהיא עומדת לספר לי.
"אחותך לא מתה. היא באמת חיה," אימא אמרה כמעט בלחישה, בעיניים מושפלות.
"אחותי חיה? איך? איפה?"
"היא בחוץ לארץ."
"בחוץ לארץ? מה היא עושה שם? למה סיפרתם לי שהיא מתה?"
הידיעה שיש לי אחות שהוסתרה ממני כל השנים הציפה אותי כעס ועלבון. איך לא סיפרו לי דבר כזה? באיזו זכות מנעו ממני את אחותי היחידה? חשתי שכעסי עומד לגרום לי להתפרץ. גם אימא הרגישה.
"נוני'לה, אל תכעס. אני אספר לך. מגיע לך לדעת."
בלעתי את כעסי. הבטתי בה בפה קפוץ.
"זה סיפור ארוך. הוא מתחיל עם אבא עוד לפני שהכרנו, והרבה לפני שנולדתם," התחילה אימא לספר לי שוב את קורותיו של אבא בזמן מלחמת העולם. הכרתי את הסיפור. אבא כבר סיפר לי כיצד, לאחר שאוסטריה סופחה לרייך השלישי, נאלצת המשפחה שלו לעזוב את ביתה בווינה ולהימלט מהגרמנים, ואת כל התלאות הנוראות שעברו; איך נאלצו להתפצל והוא נשאר עם אימו בעוד אביו ואחיו הגדול נותקו מהם. בסיום המלחמה רק הוא, הילד הקטן, הצליח לשרוד מכל משפחתו. זו הסיבה שבגללה אבא התנגד לקשרים מכל סוג שהוא בינינו לבין גרמניה ואוסטריה. לא בין מדינות ולא בין אנשים. זכרתי כמה כעס כשנפלה חומת ברלין ושתי הגרמניות אוחדו. "הן צריכות להישאר מפוצלות לנצח," זעם. כשסיפרתי לו שלחֶבְרה שאני עובד בה יש הסכם עם חברה אוסטרית וכי אסע לשם במסגרת העבודה, אבי דרש שלא אסע. הוא תבע שאעזוב את מקום עבודתי אם אידרש לנסוע לשם, או שינתק איתי כל קשר. אימא היא שמנעה ממנו לנקוט בצעד הקיצוני הזה, אבל מאז, יחסו אליי היה צונן יותר. הוא הפסיק לשאול אותי אודות העבודה שלי.
כל זה לא היה חדש לי.
"אימא, אני מכיר את הסיפור. מה זה קשור לאחות שלי?" קטעתי את אימא, עדיין כעוס.
"נכון, אבא סיפר לך. אבל מה שהוא לא סיפר זה שהוא ראה במו עיניו, ממקום המחבוא שלו, איך האוסטרים תפסו את סבתא שלך. מה שהם, הנבלות, עשו לה אני לא אתאר לך. אתה יכול להבין לבד. אבא ראה את הכול וסגר את הפה בכוח כי ידע שאם יבכה או יצעק, ימצאו גם אותו. מאז הוא נשבע לא לשכוח ולא לסלוח."
"בסדר, אבל מה הקשר לאחות שלי?"
"כשהאחות שלך נולדה, נתנו לה את השם ויאולטה, על שם אימא של אבא. בעברית קראנו לה סיגלית, ובקיצור סיגי. אחרי שסיגי נולדה היא הפכה לבבת עינו של אבא. מרוב דאגה, כל מה שהיה קשור אליה גרם לו למתח ולחרדה. היא לא יכלה לזוז בלי שהוא יפקח ויוודא שאין סכנה. אבל הוא גם הרעיף עליה אהבה בלי גבול. תמיד אמרתי לו שהוא מגזים, אבל הוא לא היה מסוגל לשמוע. היחס שלו אליה גבל באובססיה. כשסיגי הייתה קטנה, היא קיבלה זאת בשמחה. איזה ילד לא נהנה לחוש שאבא שלו אוהב אותו כל כך? אבל כשהיא גדלה, ההתנהגות שלו התחילה לחנוק אותה. סיגי הייתה ילדה עקשנית והריבים וההתנגשויות ביניהם הלכו וגברו ככל שהיא התבגרה. זה הגיע לא פעם למכות ולבריחה מהבית. הרבה פעמים ניסיתי לפשר ביניהם ולא הצלחתי. כשאתה נולדת והייתי צריכה לטפל בך, לא נותרו לי כוחות להרגיע את הכעסים שפרצו בין שניהם. בסוף שלחנו אותה לפנימייה."
"וזו סיבה לנתק איתה קשר?"
"חכה. בהתחלה הפתרון הזה היה טוב. הפנימייה הייתה בקיבוץ וסיגי אהבה גם את הפנימייה וגם את הקיבוץ. היא פרחה שם. הייתה באה הביתה פעם בחודש במצב רוח מצוין. היחסים בינה ובין אבא השתפרו מאוד. גם אליך היא נקשרה, והייתה משחקת איתך שעות כשבאה. חשבנו שהצלחנו לשקם את היחסים הטובים במשפחה."
אימא עצרה לרגע ואני הבטתי בה שותק. הרגשתי שאת העיקר היא עוד לא אמרה.
"בשנה האחרונה ללימודים שלה בפנימייה, סיגי הכירה בקיבוץ מתנדב. היא לא סיפרה לנו ולא ידענו עליו כלום כמעט עד סוף שנת הלימודים האחרונה. רק חודש לפני שהייתה צריכה להתגייס היא גילתה לנו על הקשר איתו. זמן רב היא סירבה למסור לנו פרטים נוספים למרות שאני ואבא חזרנו ושאלנו. רק אחרי שאבא התעקש ולחץ עליה מאוד, היא גילתה שהוא אוסטרי.
"כמו שאתה מתאר לעצמך, זה היה הלם רציני! לא די שבן זוגה אינו ישראלי או יהודי, אלא שמכל המדינות בעולם היא בחרה בבן המדינה שתושביה עוללו לאבא ולמשפחה שלו את הפשע החמור ביותר שניתן לתאר. בגידה קשה מזו של בתו, ויאולטה, הוא לא יכול היה לתאר לעצמו.
"סיגי ידעה טוב מאוד מה היחס של אבא לאוסטריה ולאוסטרים," המשיכה אימא, "היא ניסתה לשכנע את אבא. אמרה שבן הזוג שלה שונה, שהוא הומניסט, שהוא מתעב את מה שעשו הנאצים והאוסטרים במלחמה. הוא בא לארץ במידה רבה כדי לכפר על מעשיהם. אבל כלום לא עזר. אביך הצהיר שאם היא לא עוזבת את הבחור, הוא לא מוכן יותר להכיר בה כבתו.
"באותו חודש עברנו גיהינום. סיגי ניסתה בכל דרך לשכנע אותו לא להתנגד. כלום לא עזר. אבא נשאר בשלו. 'אם את לא עוזבת אותו, את לא הבת שלי.' סיגי הבינה שאבא לא יזוז מעמדתו. היא הודיעה לי בטלפון שהיא והבחור החליטו לחיות ביחד ושברגע שימלאו לה שמונה עשרה, היא תיסע איתו לאוסטריה. 'אם אבא מנדה אותי מהמשפחה שלו, אלך למשפחה החדשה שלי,' אמרה.
"אבא נשבר. הוא חלה ושכב כמעט חודש במיטה. אני ממש חששתי שימות. כשאבא התאושש, הוא החליט לנתק כל קשר איתה. 'מבחינתי היא מתה,' פסק. אני נקרעתי בין שניהם, אבל לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לבחור. בחרתי בכם. בך ובאבא."
אימא השתתקה. ניסיתי לעכל את מה ששמעתי. כעת זיהיתי את הסימנים המוקדמים שהטרידו אותי תמיד. מדוע אבא לא היה מוכן אף פעם לדבר על סיגי או על "מותה". מדוע לא היו תמונות שלה בבית. חיפשתי את מי להאשים ולא מצאתי. כל אחד מהם עשה את מה שליבו כפה עליו לעשות. איך אוכל לשפוט את מי מהם? שתקתי. ניסיתי לסדר את המחשבות שלי.
אימא קמה ממקומה והלכה בצעדים לאים אל חדר השינה. כשחזרה, אחזה בידה כמה תמונות. היא הושיטה לי אותן. "הנה כמה תמונות שהצלחתי לשמור," אמרה. "אבא לא יודע מזה. אסור לך לספר לו."
התבוננתי בתמונות בעיניים מצועפות. ילדה בת חמש עם חיוך רחב הביטה בי. התמונה הייתה בשחור ולבן, אבל ניכר ששערה של הילדה היה בהיר. ניסיתי לזהות דמיון בינה לבין מישהו מאיתנו אבל לא הצלחתי. בתמונה השנייה היא כבר הייתה בת עשר. מן הסתם צולמה במסיבת יום ההולדת שלה, כי הייתה לבושה בשמלה לבנה וכמה ילדים בני גילה, כנראה מהכיתה שלה, עמדו סביבה. עוד שתי תמונות היו בחבילה. בשתיהן היו איתה שתי חברות. הן היו בחוץ ועצים גבוהים נראו מאחוריהן. כנראה צולמו בפנימייה. אחותי הייתה יפה, חשבתי, אבל לא מצאתי דמיון בינה לביני. "זה כל מה שהצלחתי לשמור," אמרה אימא, מקדימה תשובה לשאלה שעמדתי לשאול.
"את יודעת איפה סיגי היום ומה איתה?"
"כן. לפני שהיא עזבה אני השבעתי אותה שתהיה איתי בקשר. יש לי את המייל שלה, ואנחנו מתכתבות פעם בכמה זמן. אבא לא יודע כלום, ואוי לי אם ידע. אסור לך לגלות לו."
אימא סיפרה עוד על סיגי. היא עדיין נשואה לבחור האוסטרי שהכירה בארץ. היא כבר בת ארבעים ואחת ואין להם ילדים. הם גרים ברווחה בפרבר של וינה, אבל היא מאוד מתגעגעת. היא שואלת הרבה גם עליי. אימא מעדכנת אותה ושולחת לה תמונות שלי, גם מהתקופה האחרונה. לקחתי מאימא את פרטי המייל שלה כדי לכתוב לאחותי. הבטחתי לאימא חזור והבטח שלא אומר לאבא דבר וחצי דבר.
בו ברגע החלטתי שבנסיעה הקרובה לאוסטריה, הצפויה בעוד שבוע, אפגוש את סיגי.

התחלנו להתכתב במייל. שלחנו זה לזה תמונות מהתקופה האחרונה. התכתבנו בעברית, אבל העברית שלה הייתה משונה במקצת והיא תיבלה אותה במשפטים באנגלית. הודעתי לה שאני מגיע וקבענו להיפגש בבית קפה ברובע הֵרנׇאלְס, משם היא תיקח אותי לביתה שנמצא לא רחוק.
כשהגעתי לבית הקפה היא כבר המתינה, יושבת ליד החלון ומתבוננת באי שקט אל הרחוב. על פי התמונות שהחלפנו, זיהינו איש את אחותו ללא קושי. התחבקנו חיבוק נבוך, מתקשים לגלות רגשות. היינו זרים לגמרי זה לזה. סיגי נראתה קצת יותר מבוגרת מאשר בתמונות ששלחה לי, אבל לא מבוגרת לגילה, שעל פי החישוב שלי היה ארבעים וארבע. הזמנו קפה ועוגת שטרודל וינאית טעימה וישבנו ובלענו בעינינו האחד את האחרת בשתיקה. סיגי דיברה בעברית כשהיא נעצרת מדי פעם לחפש מילה מתאימה.
"אז סוף-סוף אני פוגשת את האח הקטן שלי," אמרה בעיניים נוצצות. "אתה עוד זוכר איך שיחקתי איתך כשהיית תינוק?"
הנעתי את ראשי, "אימא סיפרה לי שהייתי בן שנתיים כשעזבתְ. אני זוכר משהו, אבל לא את הפנים שלך."
"אתה יודע, הדבר שהכי כאב לי כל השנים האלה, היה להיפרד ממך," אמרה בחיוך עצוב.
סיפרתי לה על עצמי ועל חיי בשנים האחרונות. לא היה לי הרבה מה להגיד. סיימתי לאכול רק חצי פרוסת עוגה, וכבר נגמר העדכון. שוב ישבנו שותקים. רק אז היא שאלה על אבא. דיברתי עליו בקיצור. עברו כמה שנים מאז גרתי בבית ההורים, אמרתי, ולא נותר בזיכרוני שום דבר מיוחד לספר עליו.
"ממה שאתה מספר, נראה שאבא התרכך עם השנים," אמרה בזהירות, "ואולי זה היה רק כלפיך, כי אתה נשארת הבן היחיד אחרי שאני עזבתי." אחר כך סיגי סיפרה על השנים בבית לפני שנולדתי וסיפורה תאם מאוד את מה שאימא סיפרה לי. "כן, ההחלטה להתחתן ולעזוב את הבית ואת הארץ, הייתה במידה רבה צעד של התרסה ליחס של אבא אליי, ואקט של יציאה לחופשי מבית הסוהר הנפשי שבו הוא שם אותי. אבל אל תטעה. אני ומרטין היינו מאוהבים מאוד. לא הייתי עושה זאת רק לצורך המרד."
דיברנו עוד. אותי סיגי זכרה כתינוק שקט. כשיצאה לפנימייה, חששה שאני אגדל כילד בודד. כשביקרה בבית הייתה משחקת איתי ומנסה להצחיק אותי. היא חששה שמא הפעמים היחידות שבהן צחקתי היו רק כשהיא הייתה בקרבתי.
חייכתי אליה, "את לא צריכה לדאוג. אמנם הייתי תינוק ואני לא זוכר את המפגשים בינינו, אבל אני בהחלט צוחק, גם בחברה, גם בבית עם אימא ואפילו, לפעמים, גם עם אבא. אני לא גדלתי עצוב. בהחלט ייתכן שבזכותך?" סיגי חייכה חיוך רחב כששמעה את תשובתי ובאותו הרגע, השמש ששטפה את השולחן שלנו האירה מהצד את פניה של סיגי והצל שאפה הטיל על לחייה גרם לה לשנייה להיות דומה כל כך לאימא. באותו רגע הרגשתי שתחושת הזרות שקיננה בי כל אותו הזמן, נמוגה. היא התחלפה בידיעה הנעימה שיש לי אחות, וזאת אחותי היושבת מולי. נראה שמחשבה דומה חלפה בראשה של סיגי כי כשקמנו, כאילו נדברנו בינינו, קרבנו זה לזו והתחבקנו חיבוק ארוך. סיגי התעקשה לשלם את החשבון. בכל זאת, אני האח הקטן וגם האורח שלה. על בעלה לא דיברנו כל זמן הפגישה. היא הבטיחה שאפגוש בו בביתם, מאוחר יותר בערב.

הדירה שלהם הייתה בקומה השנייה בבית דירות שנראה יוקרתי והייתה נאה ומרווחת. המיקום והריהוט העידו שהיא ובעלה אמידים. אם חשבתי שאפגוש אישה מרת נפש או עצובה, התבדיתי לגמרי. סיגי הייתה מלאת חיים. תנועותיה היו נמרצות ודיבורה מהיר, אם כי פה ושם הייתה נתקעת עם מילה חסרה בעברית ואני הייתי משלים לה אותה. היא סיפרה שלמדה אנגלית והיא שולטת בה ברמה של שפת אם והיא עובדת עבור רשת הטלוויזיה האוסטרית בתרגום לכתוביות בגרמנית, של פס הקול של סרטים אנגלים ואמריקאים. עוד גילתה לי סיגי שהייתה בארץ לפני כחצי שנה ופגשה את אימא בחשאי. מאוד רצתה לפגוש גם אותי אבל אימא ביקשה לספר לי קודם, בטרם תפתיע אותי, ונתנה לה כמה תמונות שלי. סיגי השביעה אותה שלא תתעכב. ו"תעשי זאת בקרוב," ביקשה ממנה.
הזמן שבילינו יחד בביתה של סיגי התמשך בנועם, ואני חזרתי ואמרתי לעצמי בלי קול, יש לי אחות! זאת האחות שלי!
לבסוף דלת הכניסה נפתחה, ובעלה חזר. קמתי, סקרן לראות את האיש שסיגי עזבה למענו את ביתה ומשפחתה. הוא התעכב במסדרון, תלה את הז'קט שלו על המתלה והניח את התיק שנשא על השידה בכניסה. אז נפנה ונכנס לחדר האורחים.
"מר לאיבי, אני משער," אמר בחיוך רחב, והושיט לי את ידו. הלסת שלי נשמטה מרוב תדהמה. מולי עמד מרטין לאופר, המדיום האוסטרי הנודע.
"אתה – ?"
"אני ולא אחר. אני רואה שאתה עוד זוכר אותי."
"אתה… הבעל של סיגי?"
"סיגי? אתה מתכוון לויאולטה? כן, מודה באשמה."
משום מה הוא כלל לא נראה מופתע.
"אז כשנפגשנו, אתה כבר ידעת מי אני?"
"לא מיד. כשראיתי אותך, שמתי לב שאתה דומה לבחור בתמונות שיש לויאולטה. חשדתי שאולי זה אתה, אבל לא הייתי בטוח. כשאמרת שאתה מישראל ושמעתי את השם שלך, ידעתי."
"ולמה לא אמרת לי מי אתה?"
גם סיגי שעד כה שתקה הייתה מופתעת ואמרה, "מרטין?" בתערובת של פליאה ותוכחה.
"אומר את האמת, לא חשבתי שזה התפקיד שלי להתערב בעניינים המשפחתיים המסובכים שלכם," אמר מרטין והשתתק לרגע. "אבל החלטתי לאתגר אותך בתרגיל הסיאנס, והנה אנחנו כאן," צחק.
סיגי הלכה להכין ארוחת ערב ומרטין ואני נשארנו לשוחח. עוד לא הכרתי אותו והטרידה אותי המחשבה על מעשיהם של בני משפחתו בתקופת השואה. חששתי מהפתעות לא נעימות. אמנם, אם הוא התחתן עם סיגי, לא יכול להיות שהוא בעל דעות כאלה. אבל מה עם הוריו? מה הם עשו בתקופת הנאצים? חששתי לשאול, אבל השאלות האלה הציקו לי. הצטערתי שלא ביררתי אותן עם סיגי לפני כן. ניסיתי להסתיר את לבַטיי, אבל כנראה שפניי הסגירו אותם בכל זאת, כי בלי שאשאל, מרטין החל לספר.
"לא היה למשפחתי כל קשר לנאצים," אמר, "הם סלדו מהמפלגה. כשגדלתי, חשתי אשמה בגלל מה שעוללו האוסטרים ליהודים. זו הסיבה שהגעתי לארץ כמתנדב, לכפר במידה מסוימת על חטאי עמי. היום המאושר בחיי היה כשהתחתנתי עם ויאולטה. אני מצטער יום-יום על הדרך שבה זה קרה, אבל לא הייתי בשום אופן נוהג אחרת. התקווה הגדולה שלנו היא שיום יבוא ואביך יבין ויסלח."
לא התאפקתי ושאלתי אותו שוב על הסיאנס. "אז על פי ההצגה שעשית לי אני מבין שכל עניין הסיאנס הוא שקר."
"בכלל לא. תמיד הרגשתי שסביבי רוחשת פעילות שאף אחד לא חש בה פרט לי," אמר. "גיליתי את הכישרון שלי בגיל צעיר, אבל פחדתי ממנו. רק אחרי שבגרתי ורכשתי ביטחון בעצמי, התחלתי לעסוק בזה באופן פעיל. מצאתי שיש הרבה סיפוק ביכולת לקשר אנשים עם קרוביהם המתים. אין לך מושג כמה רבים המקרים שבהם מוות של אדם משאיר את הקרובים לו עם סימני שאלה, עם כעסים לא מיושבים, חשבונות לא סגורים. אני מאפשר להם לסגור את המעגל ולהביא שלווה לנפשם. זה עושה שינוי אדיר בחייהם. גם אם לא היו משלמים לי, הייתי עושה זאת בחינם."
"אספר לך אנקדוטה," צחק מרטין והמשיך, "מעבר לתשובות הישירות שמתקבלות באמצעות הכוס, אני גם קולט רצונות ורגשות של המתים ומעביר אותם למתקשרים. לפעמים באים אליי בני משפחה שמבקשים לתקשר עם קרובם שהיה נאצי פעיל ונהרג במהלך המלחמה. במקרים אלה אני מספר להם שנשמתו של המת אומרת שהיא מתייסרת בגלל מה שעולל בחייו. זו כמובן תוספת שלי. אני עושה זאת כשאני מזהה שגם הקרובים החיים נשארו אוהדים את הרעיון הנאצי. אתה צריך לראות את הפרצופים שלהם כשהמת מספר להם על החרטות שלו."
אחרי שעתיים של שיחה, האיש כבש את ליבי. וזאת, עוד לפני שגיליתי שהוא דובר ארבע שפות ומשמש כמנהל תכניות בערוץ הרדיו הבינלאומי של וינה. לפני שנפרדנו, החלטתי שאני חייב להשלים בינם לבין אבא.

"לא! בשום אופן לא! אחרי מה שהיא עשתה? אני אמות לפני שאסלח לה!" כך הגיב אבא אחרי שסיפרתי לו על הפגישה שלי עם סיגי ועם בעלה, "ואני גם כועס עליך מאוד. לא ציפיתי שתפעל ככה מאחורי הגב שלי."
הניסיון לגישור התחיל ברגל שמאל, אבל אני לא ויתרתי. בתחילה ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלו. "כבר עברו כל כך הרבה שנים, אבא. כמה זמן אתה עוד יכול לכעוס? היא בכל זאת הבת היחידה שלך," טענתי בחום, אבל הטיעון הזה לא המס את לבו. אבא שב ודיבר על הפגיעה הקשה שסיגי פגעה בו כשהחליטה, על אפו ועל חמתו, ולמרות שידעה טוב מאוד מה משמעות הדבר עבורו, להתחתן עם אדם מגזע הצוררים, יימח שמם!
לא ויתרתי. בכל ביקור אצל הוריי הייתי חוזר אל העניין. בפגישות הבאות ניסיתי לגרום לאבי להבין שמרטין שונה, כמו שמיים מארץ, ממה שהוא חושב עליו. "אבא, מרטין רחוק מאידאולוגיה נאצית. הוא בא אז לארץ מתוך רצון לכפר על פשעי ארצו, למרות שהוא עצמו חף מכל אשמה," אמרתי. סיפרתי לו גם כמה טוב לסיגי עם בן זוגה. "אם שם המשפחה של מרטין היה רבינוביץ' במקום לאופר, היית גאה בחתן כמוהו," הטחתי בו בכעס. אבל אבא לא השתכנע.
בביקור הבא בבית הורי שיניתי כיוון. "אתה תחליט מה שתחליט, אבא, אבל אני מתכוון להיות בקשר איתם. אני לא מוכן לוותר על האחות שלי."
אבא משך כתפיו ברוגזה. "תדע שגם אימא בקשר עם סיגי, ולא מאתמול. גם היא לא ויתרה עליה." חשבתי שיופתע, אבל מתגובתו האדישה כביכול הבנתי שעובדה זו לא חדשה לו. למרות זאת הוא זע באי שקט בכורסתו. "בסופו של דבר, המשפחה זה כל מה שחשוב, ובסוף אתה תהיה בעניין הזה לבדך. בלעדינו." בפעם הראשונה, אחרי כל כך הרבה זמן ויכוחים, הרגשתי שנִבעה סדק בחומת ההתנגדות של אבי, אבל עוד לא נפרצה הדרך.
הפריצה הגיעה מכיוון לא צפוי. נזכרתי באנקדוטה שמרטין סיפר לי על הנאצים המבקשים לתקשר עם קרוביהם המתים. חשבתי שזו עוד דוגמה שתמחיש לאבא מי האיש. אבא הקשיב קשב רב וכשסיימתי שאל, "אז אתה אומר שהוא מדיום? הוא יכול להתקשר עם המתים?"
"בהחלט. הוא נחשב לאחד המדיומים הטובים באוסטריה."
אבא הסב את ראשו ממני והשקיף מבעד לחלון הסלון. עיניו לא היו ממוקדות וראיתי שהוא מהרהר בינו לבינו. חלף רגע ארוך ואז הוא החזיר את המבט אליי. "טוב. אני מוכן לפגוש אותם. נראה. אני לא מבטיח כלום. אבל זה בתנאי אחד. אני רוצה שקודם כל הוא יקשר אותי עם המשפחה שלי, שנרצחה על ידי העם שלו."
סוף-סוף. עברנו את נקודת המפנה. עוד באותו היום עדכנתי את סיגי במייל, ותשובתה הגיעה מיד: "הזמנו כרטיסי טיסה ואנחנו מגיעים לארץ בעוד ארבעה ימים!"
אימא ואני קיבלנו את פניהם של סיגי ומרטין בשדה התעופה. התנאי של אבא היה חד. קודם הסיאנס ורק אחר כך הוא יחליט על ההמשך. לצורך זה הוא יפגוש רק את מרטין. הסיאנס ייערך בערב בביתו של חברו קובאץ', ששרד גם הוא את השואה בנסיבות דומות. רק הוא, אימא, קובאץ' ומרטין יהיו נוכחים. אבא כבר ימתין שם ואילו סיגי ואני נחכה בבית הוריי. ניסיתי לברר איתו למה הוא הציב את התנאי הזה, אבל אבא סירב לענות. חששתי שזה תרגיל והוא פשוט ינצל את ההזדמנות לשפוך על מרטין, ולאחריו גם על סיגי, את כל הכעס והשנאה שהוא צבר כלפיהם וכלפי האוסטרים; שכך הוא מקווה למצוא מעט נחמה לכאב ששורף את נפשו. בדרך משדה התעופה לבית הוריי הסגרתי את חששותיי בפני שניהם. סיגי הביטה באימא בשאלה ואימא זקרה את סנטרה ואמרה שלמרות כל השנים שהיא מכירה את אבא, החלק הזה בנפשו חתום בפניה. אין לה שום מושג מה באמת כוונותיו. דווקא מרטין היה רגוע. הוא אמר שהוא רואה בתנאי הזה סימן לטובה. "מניסיוני, כשאדם מבקש להתקשר עם מתיו, יש בו צורך פנימי עמוק ולהשתמש בזה כמניפולציה יהיה מבחינתו חילול הקודש."
אחותי ואני העברנו את הערב בהמתנה דרוכה. סיגי לא הייתה בבית יותר מעשרים שנה ונדהמה לגלות עד כמה הוא לא השתנה מאז הפעם האחרונה שלה כאן. אמנם תמונות הוחלפו על הקירות אבל כל הרהיטים נותרו כשהיו. היא הביטה בשתיקה בתמונות המשפחה הניצבות על המזנון. היא לא הופיעה באף אחת מהן. שוחחנו בינינו שיחה סתמית, עוקפים את העניין שלשמו אנחנו נמצאים יחד, ובעיקר חיכינו בדריכות.
כשסבלנותי כמעט פקעה, עלו קולות מחדר המדרגות. הדלת נפתחה והם נכנסו בזה אחר זה – אבא ראשון, אימא אחריו ומרטין במאסף, נושא בידו את תיק הסיאנס. סיגי ואני קמנו לקראתם. אבא צעד כמה צעדים פנימה ונעמד מולנו. בחדר שררה דממה שנדמתה כנמתחת לבלי סוף, ואז אבא ניגש לסיגי וחיבק אותה. אימא הצטרפה בלי שיהוי וחיבקה את שניהם כשדמעות בעיניה. מרטין ואני עמדנו בלי תנועה, מעט מרוחקים מהם, נזהרים שלא לטלטל את הרגע הזה.
אחרי שהסתיימו החיבוקים, התפרצות הרגשות, הבכי והשמחה, התיישבו אימא, אבא וסיגי לדבר. הנחנו להם, וכיוון שמזג האוויר היה נעים, יצאנו מרטין ואני למרפסת.
"חשבתי שיהיה סיאנס טעון, אבל זה היה פשוט," פתח מרטין ואמר עוד לפני ששאלתי. "אביך ביקש לתקשר עם אימא שלו, ויאולטה. היא הגיבה די מהר. הוא שאל את כל השאלות הרגילות. מה שלומה, אם היא פוגשת את אביו ואת אחיו. היא נתנה את התשובות המוכרות. מעניין שכמעט תמיד המתים אומרים שטוב להם ושהם במחיצת קרוביהם האהובים." הוא השתהה לרגע, והמשיך, "ואז כששאל את השאלה הבאה, הבנתי מדוע הוא התנה את המפגש בקיום הסיאנס."
"נו, מה הייתה השאלה?" דחקתי בו אחרי שהוא לא הצליח להתגבר על הדחף ליצור רגע דרמטי והשתתק למספר שניות.
"הוא שאל אם אימו מסכימה שיחדש את הקשר עם ויאולטה. אתה מבין? הנידוי של הבת שלו קרע אותו. הוא כבר מזמן היה מוכן לפיוס, אבל נמנע מכך כל השנים כי חשב שצעד זה יחלל את זכרה של אימו, שהיא לא תסלח לו."
"ומה היא ענתה?"
"מה אתה חושב? למה אנחנו כאן?"
"יש משהו שאני לא מבין," הבטתי ישירות בעיניו, "למה שאבא יסמוך עליך? הרי אתה נשוי לויאולטה. יכולת לסובב את התשובה כרצונך. אולי בעצם זה מה שעשית?"
"יש ארבע אצבעות על הכוס. אי אפשר לנסות לכוון אותה בלי שהשותפים לסיאנס ירגישו. הרי אתה ניסית לעשות את זה ללא הצלחה במפגש הראשון שלנו, נכון? חושב שלא הרגשתי?"
שתקנו.
"היה עוד משהו שלא סיפרתי לאביך," המשיך מרטין אחרי הפסקה. "לא אמרתי לו שאימו כועסת עליו מאוד על שניתק את הקשר עם ויאולטה. העונש שהטיל על עצמו ועל ויאולטה היה מספיק קשה גם בלי שאוסיף את הפרט הזה."