נמאס לי.

יאוש, צער, עצב, חולשה,
אני לא יודעת על מה לחשוב שעה שאני צועדת במסדרונות בית החולים המוכרים לי כל כך, בחיפוש אחר אהוב ליבי, שמאושפז פה לפני ניתוח. אני מוצאת את חדרו ואני רואה אותו, שוכב על מיטה ומכשירים רבים מסביבו. אני מתקרבת אליו, לאט לאט כאילו היה שביר, אנחנו מביטים זה בזה זמן מה, ואז הוא מתחיל לדבר. בהתחלה בשקט, ואז בהתרגשות, בלהט, כאילו שהוא באמת מאמין בכל מה שאמר. אני האמנתי לו, לפחות בהתחלה.
"אני לעולם לא יעזוב אותך. לעולם לא אשאיר אותך לבד. נהיה ביחד לנצח, נייצר זכרונות. יהיו לנו החיים הכי טובים שאפשר לחלום עלהם. נעשה כל מה שנרצה כל הזמן. נהנה. אנחנו נצא מפה חדשים, את תראי.
נתגבר על כל הקשיים, לא צריך אף אחד. נכיר אותי לאבא שלך, הוא יאהב אותי, את תראי. נגדל את האחים שלך ונטפל באמא שלך. ואז נגדל, נגור ביחד, נתחתן, נלמד באוניברסיטה. את תהיי מדענית. את תמצאי את התרופה לסרטן.
לא יהיה סבל בעולם שלנו כשנגדל. אנחנו נצליח לעבור הכל ביחד, אחד עם השנייה. נביא ילדים וניתן להם חום ואהבה כמו שמעולם לא קיבלת. הילדים שלנו יהיו מושלמים, החיים שלנו יהיו מושלמים.
את תהני, את תהיי בריאה, גם אני יהיה בריא. אני לא ימות אף פעם, האהבה שלי אלייך חזקה מדי מכדי שניפרד.
אני רוצה רק אותך, אני אוהב רק אותך, ואני יודע שאני נראה די רע כרגע אבל הכל ישתנה. אני יצא מפה ואני לעולם לא יעזוב.
את תראי."
כל השיחה הזאת מרגשת אותי, הנערה הקרה וחסרת הרגשות.
אני, שתמיד עצובה, שמחה.
ואני, שמיואשת כל כך, מלאת תקווה.
ואני, המדוכאת, מאושרת.
ואני, חסרת הרגשות, מאוהבת עד כלות החושים.
ואני, הבודדה תמיד, לפתע לא לבד.
ולנוכח גילוי האהבה הזה אני מרגישה נחשקת.
אני מרגישה יפה, למרות שאני לא, אני מרגישה בריאה, למרות שאני לא, ואני מרגישה – שזה כשלעצמו הישג גדול בשביל הנכה הרגשית שאני.
סטאז'ר רחב מימדים עם כסא גלגלים ריק נכנס לחדר. הוא עוזר לאהובי לעבור ממיטת הברזל לכסא. בתוך חולצת בית החולים שגדולה עליו בכמה מידות הוא נראה הרבה יותר רזה וחלש ממה שהוא באמת. כשהוא יושב בכסא הוא נראה כמו מבוגר בן שבעים, כפוף, חלש, תשוש. אך עיניו צוחקות, פיו מעוקל בחיוך, קמטי צחוק חרושים על פניו.
אני רוכנת לעברו ונותנת נשיקה ארוכה מאוד על לחיו, ונשיקה ארוכה קצת פחות על שפתיו. שנינו צעירים, מאושרים, חסרי כל דאגה ונטולי כל כאב באותם רגעים.
את הנשיקה עוצרות התייפחויות מכיוון הכניסה. אני מסתובבת ורואה שלוש אחיות ובת שירות מזילות דמעה על הנאהבים חסרי המזל שאנחנו. אני מתיישרת ומניחה להם להוליך אותו לניתוח.
הוא לא חוזר.