סוף כיתה ו׳

סוף כיתה ו׳

כולם דיברו על היום האחרון של סוף כיתה ו׳. אני דיברתי על אופיר. המון. בלי קשר לזה שהיום הזה היה היום האחרון לפני החופש. הייתי מדבר איתה המון פעמים, לפעמים אפילו מבלי שהיא תהיה שם. אני לא יכול להגיד שאהבתי אותה בגלל שפעם, בגילאים האלו עוד לא ידענו בכלל מה זה לאהוב, ומה זה לוקח ממך לפעמים.

כולם כבר עמדו דרוכים לשמוע, והיא עלתה לשיר בטקס סיום. אמרתי למירית המורה שלנו שאני יודע להתעסק בכל מה שקשור להגברה והיא שמחה לשמוע. אבל האמת היא שסתם שיקרתי. זה היה תירוץ למשוך תשומת לב. אני גרוע בזה, בכדורגל ובעוד רשימה ארוכה של דברים. על הדברים שהייתי טוב בהם באמת לאף אחד לא היה מושג. התיישבתי מול רמקול שמאחוריו עמדו להם כפתורי הגברה מבלי לדעת בכלל אני אמור לעשות. בערך כמו עכשיו. אופיר פתחה את הפה והתחילה לשיר. ואני רק הקשבתי. ראיתי אותה עומדת ומתמודדת לאט, בטוח. והיא הייתה יפה. הכי יפה. ואני קילקלתי.

בלי כוונה קילקלתי. והשנה הסתיימה. ובאותו הקיץ כבר לא עשיתי עם אבא את הטיול ג׳יפים שהיה אז על הפרק. בכלל, אפילו עם האופניים לא הסתובבתי והם שכבו בחצר ואפילו קצת החלידו. עידו כבר לא בא לבקר אותי עם הסקייטבורד באף אחר הצהריים ועמיתי השכן אמר לאבא שלי שאני נהייתי עצוב, ואבא דאג. החזרתי לאבא את הפלאפון שהוא קנה לי כי במילא זה היה חסר טעם. כל הקיץ, לא ליום יומיים. כאב לי. ביקשתי סליחה למרות שזה כבר היה מאוחר מדי. ואני לא אשכח אף פעם איך אלה המורה למוסיקה צעקה עליי מול כולם. ״אדיוט! אדיוט מה עשית״, אחרי רגע מאוד ארוך היא לקחה שאכטה מהסיגריה, עצמה עיניים ולאחר מספר שניות היא חיבקה אותי. אני חושב שהיא קצת ריחמה עליי. אני שונא שמרחמים עליי. יצאתי מהחדר מורים עם אמא. אחת המורות אמרה לי לחזור בשנה הבאה מאופס, בלי מחשבות שטותיות. אבל המחשבות נשארו ואני לא חזרתי. אף פעם לא חזרתי.

אבא אומר לי שככה זה בחיים, ושבגלל שאני דופק חשבון לכל דבר אני היחיד שסובל מזה. בכל פעם שהוא אומר לי את זה, אני אומר לו שהוא צודק. אפילו שעברו שלוש עשרה שנים מאז, אפילו. ומתבגרים. ומשתנים. ונהיים משהו אחר. ולמשהו האחר הזה יש פאקים אבל גם דברים טובים. ומנסים לכבוש את מה שעל הפרק. ושוכחים מה היה, ופותחים התחלות חדשות, ונכשלים פעם אחר פעם. ומכל הטיפוסים הללו שהכל קורה להם באופן דומה, לפעמים נדמה לי שיש אחד כזה שהכל עובר לו ליד. משועמם, עייף, כבוי. אחד שנופל מהדברים הכי קטנים. אחד כזה שלא יודע לסלוח, ושאף פעם לא יודע להגיד לאנשים מה מפריע לו. והאחד הזה הוא אני.

כולם דיברו על היום האחרון של סוף כיתה ו׳. אני סתם שתקתי. סגרתי את הדלת של החדר, ואפילו ביום הולדת שלי הצלחתי לריב עם ההורים. לא ביקשתי שום מתנה ביום הולדת שאחרי כיתה ו׳. רק רציתי שיחבקו אותי.