סודי ביותר

‏31 מאי, 2020
סודי ביותר – מאת שושנה פיטרס
פרק 1
התבוננתי בנתונים המעודכנים של מחקרי בנושא: מחלות אוטואימוניות. נתונים שאני אוספת זה שנתיים וחצי לקראת הגשת התזה שלי לדוקטורט. לא האמנתי למראה עיניי: הנתונים האחרונים לא התאימו להנחת היסוד שלי. מסתבר שהיעדר דפוס עקבי הורס את כל עבודת המחקר שלי של השנתיים האחרונות. מה אעשה? הזמן אוזל. עליי להגיש את התזה עד סוף אפריל. אני חייבת להציל את המחקר שלי על מנת לקבל את התואר הנכסף! רעיון התחיל להתבשל בהדרגתיות במוחי: אם רק "אתאים" את הנתונים בצד שמאל בטבלה, לא הרבה, כמובן. מדובר רק בעיגול כלפני מעלה. ובנוסף, הנתון האחרון בצד הימני בטבלה אעגל כלפי מטה, הכל יסתדר. מי יידע? מי ישים לב? עודני מעגלת, התחלתי לחוש כאבי ראש עזים. כנראה, התחלה של מגרנה. המתח… אקח כדור והכל יהיה בסדר. בטוח. בכל זאת, קול פנימי לחש לי:"מה עם היושר האינטלקטואלי שאת כה מחשיבה?" קול פנימי נוסף השיב:" נו, כשאהיה חוקרת חשובה, אקדם את הרפואה ואתרום המון לעולם. זה מה שבאמת חשוב כאן ולא עיגול מזערי של מספרים חסרי חשיבות". המשכתי לכתוב וסוף כל סוף סיימתי את התזה.ציפיתי בהתרגשות ליום הגדול בו אוזמן להגן על התזה שלי. סוף כל סוף, היום המיוחל הגיע. מכיוון שהפגישה באוניברסיטה נקבעה לשעה 18:00 תהיתי מה אעשה עד אז? מי תעזור לי להפיג את המתח העצום שחשתי? החלטתי לקפוץ לסבתא שלי. אותה אישה חכמה, נבונה, רגישה ויותר מכל בעלת ראייה חדה ואוזן קשבת. לא פעם, בעבר ניהלנו שיחות נפש עמוקות. לאחרונה, עקב הלחץ בכתיבה הזנחתי אותה והגיע זמן לבקרה. עוד לא התיישבתי לטעום מעוגת הגבינה המשובחת שלה וכבר סבתא מתחילה לשאול. "מה קורה איתך? את לא נראית במיטבך". הכחשותיי לא הועילו ומהר מאוד נאלצתי לגולל בפניה את כל הסיפור אודות עיגול הנתונים. סבתא לא שפטה אותי. לא כעסה עלי. רק אמרה משפט אחד: לכי לפי צו מצפונך. נשארתי עוד שעה לפטפט ויצאתי לכיוון האוניברסיטה. שוב התחילו כאבי הראש. כשהגעתי לאוניברסיטה ראיתי שעומדים שני סטודנטים לפניי. משמע שעתיים המתנה. לא נורא, חשבתי, אירגע בינתיים. פתאום הרגשתי רטט בכיסי. התבוננתי על צג הטלפון שהיה על שקט ונדהמתי לראות את שמו של פרופסור הריס מפרינסטון. מיהרתי לפרוזדור צדדי ולא האמנתי למשמע אוזניי. המומחה העולמי במחלות אימונולוגיות קרא את אחד המחקרים שפרסמתי בסתיו, התרשם ביותר ורצה להזמין אותי להרצות סמסטר קיץ בפרינסטון בתור מרצה אורחת. לא האמנתי למשמע אוזניי. סיכמנו שנדבר בלילה. הרגשתי את הזיעה נוטפת בגבי. מה אעשה עכשיו? ברגע זה נפתחה הדלת ושמעתי קול אומר בפורמאליות: "בבקשה גברת ינאי, היכנסי". נכנסתי.

פרק 2
במרכז החדר, מאחורי שולחן עץ מסיבי ישבו שלושה מכובדים מהאקדמיה. במרכז ישב פרופסור מבוגר, מקריח.היו לו פנים טובות וחיוך רגיש.לימינו ישבה פרופסורית בשנות הארבעים לחייה. היא הרכיבה משקפיים עם מסגרת זהב. מבטה היה אסרטיבי ביותר. בצד שמאל שלו ישב פרופסור צעיר שהקרין חוסר ביטחון מלווה בהתרגשות, אולי זו הפעם הראשונה שישב בהרכב מעין זה. תחילה, התבקשתי לענות על שאלות פורמאליות. הייתי לחוצה מהמעמד ודברתי במהירות מוגזמת. מהר מאוד הגענו לשלב בו עליי להציג את התזה שלי ולהגן עליה. החלק הזה התקדם מעולה. הייתי בקיאה לחלוטין בחומר, התחלתי להירגע ולנשום בצורה יותר חופשייה.ידעתי שאני מתמצאת בפרטי פרטים של המחקר שלי. קצב הדיבור שלי חזר להיות רגיל. הרגשתי שאנו מתקרבים לסוף התהליך ושעוד מעט התואר המכובד בידי. ואז… הגענו לשלב השאלות. ניכר ששלושת המומחים היו מצויים היטב בחומר. שאלות נשאלו ברצף, במהירות. התחלתי להזיע, הלחיים שלי האדימו. המשכתי לדבר לעניין עד שנשאלו שתי השאלות שמהן חששתי יותר מכל:
"איך עבר עלייך תהליך הכתיבה"? "מה הדבר החשוב ביותר שלמדת מכל התהליך"?
לא ידעתי מה לענות. ברקע השעון תקתק בקול. הפה שלי פתאום יבש לחלוטין. הושטתי את ידי לעבר כוס המים שלפניי ושתיתי את כולה. באותו זמן מהדהדות בראשי המילים של סבתא: "לכי לפי צו מצפונך". השתיקה שלי הפכה למעיקה והייתי חייבת להתחיל להשיב על שתי השאלות שנשאלו. "ובכן, רבותיי, התהליך היה מרתק. למדתי להשקיע זמן ומחשבה במשך שעות רבות רצופות ביממה. למדתי גם להבחין בין עיקר וטפל. תהליך הכתיבה דרש ממני ויתורים רבים אך בראייה לאחור, בהחלט היה שווה." "נהדר!" אמר הפרופסור המקריח שישב באמצע. "וגברתי, מה באשר לשאלה השנייה, והאחרונה"?
פתאום, המיגרנה חזרה. קול סבתי הדהד בראשי בעוצמה לא הגיונית. החוורתי והרגשתי שכל החדר מסתובב. נאחזתי במשענת הכסא שלפניי בחוזקה, עד שפרקי אצבעותיי הלבינו. "ובכן, עד לפני חודשיים, המחקר התקדם בצורה משביעת רצון. הנחות היסוד, המדגם והתוצאות היו הגיוניים ביותר.עבדתי במרץ, בשיטתיות ובחריצות. אך, לפני חודשיים קרה משהו מוזר." "כן" ענתה הפרופסורית הבחירה בקול אסרטיבי. "ספרי לנו על כך, גברתי" אמרה שוב בטון החלטי. ובראשי מהדהד צירוף המילים: צו מצפונך. לקחתי נשימה עמוקה, הסתכלתי יישר בעיני הפרופסורית הבחירה ואמרתי בקול צלול, אולי מהיר מדי:" התוצאות פתאום לא התאימו. לא היה הגיוני. לא היה לי זמן לערוך עוד בדיקות ולכן… זייפתי חלק מהנתונים על מנת שיתאימו למחקרי". דממה השתררה בחדר. השעון שוב נשמע מתקתק בקול. חולצתי נדבקה לגבי. פניי החווירו. היה לי קר. פתאום נשמע קולו של הפרופסור המקריח. " אני מבין." "אנחנו נדון עכשיו במקרה המיוחד שלך, גברת ינאי, אם תועילי להמתין בחוץ. יש שמה מתקן למים קרים, אם תרצי להתרענן." ויצאתי. התיישבתי בכסא פלסטיק הלבן, בקצה המסדרון, קרוב לחלון.עייפות נוראית השתלטה עליי. היה לי ברור שרציתי לשוחח עם דמות אחת בלבד . עם סבתא רחל. חייגתי אליה והמתנתי שהיא תרים את השפופרת. ידעתי שלוקח לה זמן להגיע לטלפון הנייח המונח על השידה החומה בפינת האוכל. בדיוק לפני שהגעתי לתא הקולי, סבתא הספיקה להרים את השפופרת. היא התנשפה קלות. "הלו, איך אפשר לעזור לכם?". זאת הייתה סבתא רחל במיטבה. לפני שידעה מי בצד השני של קו, כבר הציעה עזרה. ספרתי לסבתא את כל מהלך המפגש. לא החסרתי אף פרט. היא נתנה לי לדבר בלי להיכנס לדבריי, למעט לצורך שאילת שאלת הבהרה נקודתית. סיימתי, הרגשתי הקלה וחיכיתי לתגובתה. היא לא אחרה לבוא. "גאה בך!" אמרה במתיקות. והוסיפה בדאגה:" אבל מה יקרה עכשיו עם התואר?" לא ידעתי מה לענות. הסברתי לה שאני ממתינה בפרוזדור להחלטת חבר השופטים. ההמתנה עלולה לקחת כמה שעות. סבתא איחלה לי בהצלחה וניתקה. פתאום הרגשתי רעב חזק. נזכרתי שעברו שעות רבות מאז שאכלתי בפעם האחרונה. חיטטתי בתיקי ומצאתי להפתעתי קופסה כחולה מפלסטיק ובה שתי פרוסות עוגת גבינה. כנראה שסבתא רצתה לפנק אותי. אכלתי ברעבתנות. נרגעתי קצת.

פרק 3
התחלתי להרהר בכל מה שקרה בשעות האחרונות או ליתר דיוק בכל מה שהתרחש בחודשיים האחרונים.איך יכולתי? מה עשיתי? האם זרקתי את כל החלומות שלי? האם הרסתי את העתיד שלי? אולי היה עדיף להישאר בשקר… עייפות נוראית וייאוש עמוק נפלו עלי. כנראה שנמנמתי. עודני מהרהרת ופתאום נשמע קול מהסס מקצה המסדרון. ראשו של הפרופסור הצעיר בצבץ בפתח הדלת:" גברת ינאי, אם תועילי בטובך להיכנס בחזרה אלינו." נכנסתי. בשעה מאוחרת זו, לא נראיתי במיטבי. פניי החוורות שידרו דאגה ובעיקר עייפות. החולצה המקומטת שלי שידרה רשלנות. קיוויתי שהמראה שלי לא ישפיע לרעה על הרכב השופטים המכובד. היססתי לרגע, ונכנסתי לחדר. אווירה קשה הורגשה בחדר. ניכר משפת הגוף של הפרופסור הצעיר שבעת הדיון שררה אי-הסכמה בינו לבין הפרופסורית. חשתי אמפתיה מסוימת מוקרנת ממנו אלי, בעיקר בעת כניסתי בחזרה לחדר כשמבטו הרך של הפרופסור הצעיר פגש את מבטי. אולי,בעצם, רק דמיינתי זאת כי רציתי לקוות שכך באמת היה. אין לדעת.
חזרתי לעמוד במקום בו עמדתי בחלק הראשון של המפגש, לפני שעות רבות. שמתי לב שבינתיים הניחו לי בקבוק חדש וכוס נקייה. הערכתי מחווה אנושית זו. חיכיתי במתח שראשת הוועדה תפתח את המפגש. "ובכן, גברת ינאי, אנו בטוחים שאת מודעת לחומרת מצבך. נאמר על ידך שהיית בלחץ מפאת חוסר הזמן לערוך ניסויים נוספים ולכן חרגת מכללי האתיקה וזייפת את הנתונים האחרונים שביצעת. כמובן שהרצון להגיע לתוצאות מהירות אינו מצדיק חוסר יושרה בשום שלב. אפילו אם מדובר במעידה חד-פעמית אין לה שום הצדקה. איזו מן חוקרת תרצי להיות? היה עדיף בהרבה לבקש הארכה מנומקת מהאקדמיה במקום לזלזל ברגל גסה בכללי האתיקה הידועים והמפורסמים לכל. נקודת האור היחידה היא העובדה שלא חיכית שנצביע על הזיוף בעצמינו, על אף שפרופסור ישורון, היושב כאן לצידי,גילה זאת כבר…לפני שבוע. כנראה, שקיים אצלך יושר מסוים אם כי מוחבא עמוק בפנים, לצערנו. לגופו של עניין, שוחחנו עם ראש וועדת המשמעת והוחלט להרחיק אותך מכותלי המוסד האקדמי שלנו לחמש שנים." לא האמנתי למשמע אוזניי. בעצם ,כן האמנתי ואפילו ציפיתי שכך יהיה. הסמקתי כפי שאף פעם לא הסמקתי לפניכן. מבושה ומחרטה.
"יחד עם זאת, המשיכה ראשת הוועדה, לשני עמיתיי המכובדים היושבים כאן לצידי יש הצעה שאולי תתאים לך. מכיוון שהמחקר שלך באמת כל כה חשוב ומהפכני לעולם הרפואה הם היו בדעה אחת לתת לך הזדמנות ולהמשיך את המחקר שלך במדינה אחרת. האם את בקשר עם פרופסור הריס מפרינסטון? כידוע, המחלקה שלו חוקרת את תחום מחקרך זה כמה שנים." התחלתי לרעוד כולי. האם יתכן שזורקים לעברי גלגל הצלה? גמגמתי כן חפוז ויצאתי באיטיות מהחדר. ירדתי במעלית וכשיצאתי מהמעלית חייגתי מיד :" פרופסור הריס, אשמח להיות מרצה אורחת בסמסטר הקיץ, אך לפניכן שאלה קטנה לי אליך: חלה תקלה בחלק האחרון של המחקר שלי, האוכל לסיים אותו אצלכם?" "בוודאי", ענה הפרופסור החביב. נשמתי לרווחה ונשאר לי החלק הקשה לא פחות. איך אודיע לסבתי שאני עוברת לפרינסטון?