סבא שלי – פרק 7

אחרי שראיתי שסבא שלי לא מדבר, הרגשתי כאילו עולמי חרב עלי,
כל השנים שופעות האושר שהיו איתו- הכל התנפץ לרסיסים.
היה לי ברור שאם סבא שלי כבר לא ידבר איתי, אז אין לו ערך. אז הוא כבר לא שווה את זה, כי מה זה שווה שיש לך סבא שלא מדבר איתך?

מעייניו הכחולות הנוצצות של סבא שלי, החלו לזלוג פתאום דמעות,, דמעות שקופות ועגולות. לרגע אפילו דמיינתי שהן בצורה של לב…
ידעתי, שסבא שלי כל כך אוהב אותי, וכל כך רוצה לחבק אותי ולדבר איתי . אבל הוא פשוט לא יכול. הוא הלך לחדר הסמוך וחזר עם לוח מחיק.
בגלל שרק סיימתי כיתה א' , הקריאה שלי לא הייתה טובה במיוחד, וקריאה בכתב ללא ניקוד, הייתה עבורי חוויה מפרכת.
הוא לקח את הלוח המחיק והתיישב לידי, ליטף את שערי הבלונדיני- ג'ינג'י והסתכל בעייני החומות הגדולות, שמרוב האהבה לסבא הפכו להיות אדומות ונפוחות.
לאחר מכן הוא חיבק אותי שוב, את החיבוק הזה של סבא שאני כל כך אוהבת, החיבוק הזה שאני כל פעם מתפללת מחדש – שלא יגמר לעולם!
לאחר מכן, הןא נתן לי נשיקה על המצח , נטל לידו טוש מחיק והתחיל לכתוב .
ראיתי שהוא כותב מלא זמן, כשפזלתי מהצד ראיתי איך הכתב הכי יפה בעולם, כתב עדין ומסולסל, פעם ראשונה שראיתי אותו- את הכתב של סבא.
כעבור חמש דקות, הוא ליטף את כתפי והושיט לי את הלוח.
לא האמנתי שאני אצליח לקרוא את זה… כתור מישהי שסיימה את כיתה א', זה לא כל כך קל.
אבל ידעתי שסבוש שלי כתב את זה, והיה ברור שאני הוולכת לתת את כל כולי כדי להצליח לתקשר עם סבא בדרכו שלו.
וזה מה שהיה כתוב:

יובלי יהלום חייכני שלי,
אני כל כך מצטער שאכזבתי אותך.
אני כל כך מצטער אם הפתעתי אותך לרעה ועשיתי לך רע.
כי את יודעת כמה אני אוהב אותך.
את יודעת כמה אני אוהב לחבק אותך ולהיות איתך.
ובכל שבע השנים שאת חיה, תמיד רציתי שיהיה לך טוב,
כי אני סבא שלך, ואני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם.

את ההמשך , סבא נאלץ לכתוב על צידו השני של הלוח.

נכדתי האהובה בעולם,
עד היום אהבנו לדבר יחד כל הזמן.
להיות ביחד, ולדבר אחד עם השניה בכל רגע נתון.
אבל את צריכה להבין חומד, אני כבר חולה.
אני כבר לא צעיר, וקולי הולך ודועך.
להלחם עם הסרטן הארור הזה שמשתלט על גרוני ועל קולי- זה ממש לא קל.
אבל אנחנו רוצים לנצח את הסרטן . נכון ?

באותו הרגע, לסבא נגמר המקום בלוח . הוא שמט אותו מתחת לרגליו.
מהעינים הכחולות של סבוש זלגו דמעות, דמעות של אהבה.
הוא ליטף את גבי והסתכל עלי. עיינו הכחולות בהקו וחיוך התרחב על פניו,
ולמרות שסבי חייך, הדמעות לא הפסיקו לזלוג.
חיבקתי אותו חזק חזק, לא רצית להרפות. אבל רק שאלה מאוד מאוד חשובה שתכריע את גורל חיינו שלי ושל סבא עמדה בפני:
"סבא , אתה לא תשא ככה לנצח נכון? אתה עוד תדבר איתי!!"

סבי, הינהן לחיוב , והתכופף לקראת הלוח המחיק, כדי לכתוב עוד משהו.
הוא צלל במחשבותיו, מחפש את הדרך הכי נוחה והכי כנה לכתוב את התשובה לילדה, בת שבע, שזה אתה סיימה כיתה א' ועולה לכיתב ב'.
כעבור שתי דקוץ הוא הושיט לידי את הלוח המחיק. וחיוכו קרן מאושר ואהבה לנכדתו היחידה.
וזה מה שסבא כתב:

מלאכית קטנה שלי,
לשמחתי, נוכל לחזור לדבר ממש בקרוב.
הרופאים שלי אמרו שהדרך הכי טובה לגרום לגרורות הסרטניות להפסיק לגדול,
זה רק לשתוק. רק לא לדבר.
הם נתנו לי זריקה, אני מזריק אותה, והיא משתקת את מיתרי הקול ליום- יומיים.
הזריקה הזאת מכילה חומרים שמעיפים את הורמוני הגדילה של הגרורות, וגורמות לכך שהן יפסיקו לגדול. וכך אנחנו נצליח!

"נצליח מה?" שאלתי אותו.
סבי הבליט את שריריו והזדקף , ואני התאפקתי שלא לצחוק.

"לנצח את הסרטן" סבי כתב.
"ננצח את הסרטן!" אמרתי. החזקתי בידו של סבא ולחשתי :"אני תמיד פה לצידך סבא יקר שלי. בכל מצב ובכל מקום. ולא , אתה לא תנצח את הסרטן- א- נ-ח-נ-ו ננצח את הסרטן!"
סבא חיבק אותי ולא הפסיק. לאחר מלא זמן שהיינו שקועים בחיבוק אוהב , סבי הרפה בעדינות.
לאחר מכן, הוא הניח את הלוח המחיק על המיטה ועשה לי סימן של "רגע".
הוא הלך לצידה האחר של השידה והתקדם לקיר הסמוך אליה.
על הקיר היה תלוי משהו. מיד זיהיתי אותו- זה היה לוח שנה. לוח שנה גדול ומרובע.
הוא הביא את הלוח המחיק והחל להתקדם אלי.
הוא התיישב לידי, ושם את הלוח המחיק בין שתי רגלינו, והוא הצביע על מקומות שונים.
ראיתי תאריכים שונים. זה היה חודש יולי. בכל ריבוע של יום בחודש, היה כתוב מילה אחרת. זה היה כתוב בכתב חרטומים, וישר זיהיתי שזה הכתב של הרופא של סבא.
בכל יום היה כתוב משהו אחר.

2.7- דיבור
3,7- שתיקה
4.7- שתיקה
5-6.7 – דיבור
וכ'ו…
לא הבנתי מה סבא רוצה מהחיים שלי.
סבא, שידיו כאבו מאוד מהכתיבה הממושכת, ניסה להגיד משהו בתנועות שפתים. לא הבנתי כלום. לאט לאט חיברתי כל תנועה, הגייה ומילה. כמעט התיאשתי מלפענח אותו, אבל בסוף הצלחתי, ולא תאמינו מה הוא אמר לי!!!