סבא שלי – פרק 6

עייני של סבא ועייני שלי , עשו מסע כה ארוך כדי שמבטינו יצטלבו שוב. לא האמנתי שאני אזכה לראות אותו- בריא, שלם, ומאושר !
הסתכלתי על סבא, עיניו הכחולות, הבריקו כמו אבן חושן. חיוכו , רק הלך והתרחב , לחייו – רק הלכו והוורידו , ושערו השחור היפייפה שהידלדל עם הזקנה ועם הטיפולים הכימותרפים , עמד כאילו חושמל מרוב אהבה.
הנחתי את ידו בידי , חיבקתי אותו את החיבוק הזה של סבא שאני כל כך אוהבת, הכל נראה לפתע טוב יותר, העולם נראה לפתע טוב יותר, והחיים נראו הרבה יותר אופטימים.
"מה שלומך?" שאלתי את סבא.
סבא הינהן בראשו , כרמז לתשובה חיובית.
מילותייה של סבתא לא הפסיקו להדהד בראשי (מהפרק הקודם: "רק , יש בעייה קטנה איתו, עם הסבא שלך, תבחיני בה תוך זמן קצר , כשתתחילי לדבר איתו…)
פחדתי! איזה בעייה כבר יכולה להיות? העיקר שסוף סוף סבא שלי הולך לצחוק , לחבק ,והכי חשוב- לדבר איתי!
נכון לעכשיו , לא הבחנתי בשום בעייה…. אולי צריך להמשיך לדבר איתו.
," ידעת שהייתי בבית חולים?" שאלתי אותו.
פניו של סבא האדימו. עייניו נפקחו ונהיו כל כך גדולות כאילו הן עומדות לצאת מהמקום.
ציפיתי שהוא יצרח עכשיו בכל חדרי הבית "מה ?!?!?!"
כבר סתמתי את האוזניים, והופתעתי לראות שסבא רק מניד את ראשו לשלילה , אבל ממש בלחץ ובסערורויות.
" התעלפתי…." אמרתי.
סבא הרכין את ראשו. ועשה תנועה של "למה?"
"אתה לא תאהב את הסיבה… מילמלתי.
באותו הרגע סבא התיישב לידי ממש צמוד והצביע על הפה שלי . הוא עשה לי סימן "לדבר".
הבנתי שהוא מעוניין להסבר.
לאט לאט, האזהרה של סבתא כבר התחילה לגרום לי לחשוב מחשבות. העובדה שלא שמעתי צליל מפיו של סבא , כבר במשך יותר מ- 20 דקות שאני בחדר , גרמה לי להרגיש רע. קיוויתי מאוד שזה לא מה שאני חושבת שזה.
"סבא, אתה זוכר שביקרתי אותך בבית החולים?"
סבי הינהן לחיוב , ושם כל יד על הכתף הנגדית לה, כסימן ל"תודה על ההתחשבות ועל העובדה שחשבת עלי".
לא רציתי לספר לסבא את הדרך המופרכת שעברתי כדי להגיע אליו ( בפרקים 2 ו-3 ). אחרי שמשפחה שלי עשתה לי את הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לאדם.
זהו! לא עמדתי בזה יותר, הייתי חייבת לשאול את סבא את השאלה הזאת:
"סבא !!!!! יותר נוח לי שתדבר מאשר שתעשה את כל מה שאתה רוצה להגיד בתנועות ידיים וסימנים!!! אתה לא פנטומימאי!!!!"
ממש צעקתי, פני האדימו ודמעות זלגו מעייני, פעם ראשונה שהעזתי לצעוק על סבא שלי, שאם הוא לא היה, לא הייתי מוצאת סיבה לחיות.
סבא שלי החוויר, הוא לקח כמה צעדים אחורה … אבל כמובן שהוא מצא דרך להצחיק אותי , כי הוא הלך לאחת המגרות במטבח, והביא משם מדחום.
הוא מדד לי את החום, סתם לכייף. לא היה לי בכלל. סבא עשה פרצוף מתפלא וכיסה את פיו בידו כדי להסתיר את צחוקו.
פשוט מדהים איך בכל פעם מחדש, הסבא הזה מוצא דרך חדשה לגרום לי להתגלגל מצחוק…
"סבא, אני מצטערת, זה פשוט מוזר. אני רוצה שתדבר איתי , לא בתנועות אלה במילים…."
סבא הינהן , כמבין. הוא הלך לרגע וחזר כעבור דקה עם לוח מחיק.
הלוח הזה… כבר הכרתי אותו. מאיפה הוא מוכר לי?
שיואוו! ברגע אחד הכל התחבר. מה שסבתא אמרה, ההתנהלות המוזרה של סבא והלוח המחיק- הכל מובן!
הבעיה ה "קטנה" שסבתא אמרה לי שיש לסבא, היא שהוא לא יכול לדבר . אבל, למה? מה קרה לו? הוא לא צרוד! הרי אם הוא היה צרוד, הוא היה מסוגל ללחוש. אבל הוא אפילו לא לוחש…
סבא שלי אילם. …לנצח?!
את זה תדעו בפרק הבא….