סבא שלי – פרק 5

אחרי הלילה הלבן המייגע שהיה לי , כבר כמעט ולא הצלחתי להירדם. השעה הייתה כמעט תשע בבוקר . ראשי היה גדוש במחשבות על סבא. על העובדה שבמשך כך כך הרבה שנים הסתירו ממני את הסוד הנורא הזה, ועל כמה שאני אוהבת ומתגעגעת לסבא שלי. הסבא הזה עם העיינים הכחולות המדברות, שתמיד צוחק מכל דבר ועושה מהחיים בדיחה אחת גדולה. הסבא הזה שתמיד נמצא לידי ותומך בי בכל צעד ובכל רגע בחיי, הסבא הזה שתמיד שובב ואף פעם לא מתעייף, הסבא הזה שהאהבה שלו אלי והאנרגיות שלו- בנות אלמוות.

מרוב מחשבות אפילו לא שמתי לב שנרדמתי.
התעוררתי בשעה שבע בערב. עייני נפתחו לאט לאט והופתעו לראות כיצד יתכן שכבר חושך בחוץ. כל החלונות היו פתוחים והיה קור כלבים בבית. ברד נקש על החלונות. ניגשתי אל זגוגית החלון והתפללתי. שקעתי בתפילה למען סבא שלי. תפילת אמת. עייני הזילו דמעות של אהבה וביקשתי מאלוהים שסבא יחזור הביתה. שסבא יחזור הביתה ויהיה בריא. שידבר איתי, ישחק איתי, יחבק אותי ופשוט יהיה איתי. הוא היה כל כך חסר לי . החמימות הזאת שלו הייתה כל כך חסרה והרגשתי קיפאון בכל הגוף. קור שרר בכל חדרי הבית. קינחתי את האף ושמתי מעיל. הכנתי לעצמי תה חם. אמא המשיכה לישון. הייתי חייבת חברה אז התקשרתי לנועה. אמא שלה ענתה ואמרה שהיא עייפה מאוד ועייניה אדומות כאילו לא ישנה פרק זמן ארוך (לא הופתעתי לשמוע). הייתי בודדה. לא היה לי כוח ומצב רוח לכלום . פשוט קפאתי למוות. הרגשתי רע מאוד. הלכתי למראה וראיתי שאני חיוורת כמו סיד. מדדתי חום , היו לי שלושים ותשע מעלות חום. התקלחתי וראיתי שכפות ידי כחולות מרוב קור. אכלתי פרוסת לחם יבשה שמצאתי במקרר. כל גרוני כאב וצרב וכל מילה שהוצאתי מפי, הביאה עימה כאבי תופת. קראתי את ספר התפילה . לא ידעתי אם יש או אין אלוהים , אבל ידעתי שזה למען המצפון שלי . למען הסבא שאני כל כך אוהבת. קראתי במשך שלוש שעות. לא הרגשתי את הרגליים שלי ושפתי נסדקו מהקור. ראשי החל להסתובב ולהסתחרר , עייני האדומות נעצמו אט אט. פתאום ראיתי רק שחור. ראיתי מסך של חושך. התעלפתי.

התעוררתי בבוקר לשמע רעש של אנשים. ראשי היה מעורפל ומסוחרר. לא זכרתי כלום. במשך שתי דקות לא זכרתי איך קוראים לי, מי אני, אך אוכלים ואיך מדברים. ראיתי תמונות מטושטשות , ושוב חושך. לרגע הבזק פנייה של אמא נגלה אלי. ממש שמעתי אותה. הייתי בטוחה שאני חולמת , אך מסתבר שלא…

עייני נפקחו בהדרגה. לאט לאט התמקדתי בדמויות וראיתי ברור יותר.
עייניה של אמא הסתכלו ישירות אלי. ראיתי את סבתא , הדודות והדודים ואת נועה ודניאל. כולם היו סביבי , מחכים לראות איך אני פוקחת את עייני ומתעוררת. פתאום קלטתי שאני עונדת לידי צמיד מוזר, אדום. עליו יש מדבקה שעליה רשום את שמי. הופתעתי לגלות שאני לבושה במין כותונת מוזרה וכחולה שגדולה עלי בכמה מידות. כותונת לא מוכרת, שאף פעם לא לבשתי. פתאום הבנתי הכל, אני נמצאת בבית חולים.

"בוקר טוב חמודה" אמא לחשה וליטפה את ראשי. התמקדתי בעיניה העייפות, שהיו רטובות מדמעות.
לא הבנתי כלום. כל כך הרבה שאלות היו בראשי. פתחתי את פי כדי לשאול אך לשווא.
לא הצלחתי להשמיע קול, אפילו לא להניד עפעף.
בעצם, לא הצלחתי להזיז שום איבר בגוף פרט לאצבעות ידי השמאלית, שהחזיקו בחוזקה את ידיה של אמא שלי.
ניסיתי לדבר אך רק שפתי זזו . שום קול לא נשמע.
פתאום בא איש , לבוש במדי בית חולים .
"בוקר אור חומד, אני הרופא שלך, ד"ר לבנטל. את התעלפת מפאת חום גבוה, עברת איפוז קצר, ואנו מאמינים שכבר בעוד שבוע תשחררי הביתה.
שוב פתחתי את פי כדי להגיב אך לשווא.
"אל תתאמצי ילדונת." אמר ד"ר לבנטל. " ההשפעה של החומר המרדים, עדיין לא פגה באיזור של גרונך . תוכלי להשתמש בזה" אמר, והושיט לי מחברת קטנה ועט..
לא התכוונתי לבייש את עצמי ולהשתמש בזה. העדפתי לחכות עד שההרדמה תפוג ואוכל לדבר. שיחקתי אותה ישנה . הכל היה והרגיש כשורה חוץ ממחשבה אחת שהתרוצצה בראשי : מה קורה עם סבא ?!
כעבור שבוע , בשעות הצהריים, השתחררתי לביתי. נועה קנתה לי בלונים. הרגשתי טוב יותר. דיברתי , אכלתי, הלכתי והחום ירד. פרט לצינון קל, הכל עבר.
הרגשתי הרבה יותר טוב והטמפרטורות בחוץ עלו . פתאום נזכרתי שזה הגיע- היום הראשון של האביב.
עוד כמה ימים פסח!
הגעתי הביתה, כל כך רציתי לראות את סבא . לדעת מה שלומו, לדעת האם הסרטן בגרונו פג, לדעת אם הוא יוכל לדבר…
צילצול בטלפון האדום הקים אותי מהספא וגרם לי לטוס לעבר השידה עליה נמצא הטלפון.
סוף סוף הוא הגיע- הטלפון מסבתא.
"הלו" אמרתי בקולי שחזר אלי, קול חזק, צלול ובריא.
" יהלום שלי, חזרת הביתה !" צעקה סבתא וניכר היה לשמוע את אושרה.
אבל כמה שאהבתי את סבתי, הייתי חייבת לשאול את השאלה שכל כך רציתי לשאול מזה ימים שלמים, כשיכולת הדיבור נלקחה ממני:
"מה עם סבא??"
"סבא חזר הביתה , מחכה לבואך!" אמרה סבתא.
הרגשת הקלה מילאה את גופי. סבא מרגיש יותר טוב.
"אז מתי תבואי אלינו?" שאלה סבתא בהתעניינות.
"ברור שעכשיו!!!" צעקתי באושר .
למרות שאני אחרי חופשת מחלה,לקחתי את האופנים והקסדה ורכבתי לסבא וסבתא.
שעה וחצי של רכיבה (הלוך) עמדו בפני, ועמדתי בהן בגבורה.
סוף סוף הגעתי .
השארתי את אופני בחוץ. בכיס הטרנינג הישן שלי שמתי את הפאלפון שלי, ביד הימנית בלונים ( שנקנו מדמי הכיס המעטים שהיו לי) וביד השמאלית, קופסא מלאה ממתקים וסוכריות שכולה בשביל סבא.
דפקתי בחוזרה על הדלת. שמעתי צעדים שהלכו והתחזקו.
הדלת נפתחה, סבתא עמדה מולי, מבט של אושר בפניה.
התחבקנו חיבוק ארוך . אכלתי את המרק של סבתא שאני כל כך אוהבת. כל כך נהנתי, עד שלרגע שכחתי את המטרה האמיתית שלמענה באתי.
"סבתא, איפה סבא?"
החיוך של סבתא הלך והתרחב.
"סבא בחדרו, מחכה לך. הוא חכה בקוצר רוח לראות אותך .כל הזמן שואל לשלומך. רק…. יש בעיה קטנה איתו, תבחיני בה זמן קצר אחרי שתיגשי אליו.

התמלאתי פחד. בעיה????

נכנסתי לחדר של סבא, מחכה כבר לראות את פניו.
נכנסתי לחדר, דפקתי קלות על הדלת והצצתי פנימה.
ראיתי את סבי קורא עיתון, אך כששמע את הדפיקה על הדלת, הוסחה דעתו. הוא הסתובב אל עבר הדלת וכשראה שזאת אני, חיוכו נפרס על פניו , לחייו הוורידו והחיוך שעל פניו לא הפסיק להתרחב.
הוא מחא כפיים בהתלהבות והרים את ידיו למעלה ולאחר מכן, פרס אותן לרוחב. קפצתי לתוך ידיו באושר, הרגשתי איך אני מתרוממת באוויר והחיבוק הזה שאני כל כך אוהבת , החיבוק הזה שאליו ייחלתי כל כך הרבה זמן- הגיע סוף סוף.
במשך 5 דקות רק התחבקנו . לא חשבנו על כלום מלבד אחד על השנייה.
לאחר מכן, סבי החזיר אותי למטה.
הוא הסתכל ישירות לתוך עייני. עיניו הכחולות זהרו והתמלאו חיים. מבטו היה שופע אהבה וגעגוע.
"מה שלומך?" שאלתי את סבא .
סבא הינהן בראשו. רומז לתשובה חיובית.
אבל אז נזכרתי במה שסבתא אמרה. דבריה הידהדו בראשי, ריצדו בו שוב ושוב.
אז… מה הבעיה של סבא? מה קרה לו? זה משהו מסוכן? יוצא דופן.
לא ידעתי שיקח לי זמן מאוד מועט לזהות את הבעיה הזאת. בעיה שתשנה את חיינו שלי ושל סבי מהקצה אל הקצה.