נ

כשהתעוררתי גיליתי מכתב כחול מוזר מתחת לכרית מימי זה אמרתי לעצמי בלב. בפנימייה שגרתי בה היו המון ילדים מציקים והייתה לי תחושה די ברורה שמשהו מנסה לעבוד עליי או להפחיד אותי. פתחתי את המכתב בכעס אבל הפעם זה משהו קצת שונה ומסתורי. במכתב הופיע רק משפט אחד "תפגוש אותי בבגדי ספורט ונעלי ריצה בחצר האחורית אני אחכה לך בשמונה, תגיע לבד. נ" נבהלתי לא ידעתי אם משהו מנסה להפחיד אותי או אולי זה אמיתי?! בדר כלל הילדים שניסו לעבוד עליי היו כותבים מילה אחת בלבד וחותמים בשמי אז אולי הפעם זה שונה? מה שכן זה מסקרן אמרתי בחיוך סוף סוף קצת אקשן במקום המשעמם הזה. מה שבטוח שאין לי זמן להחליט עכשיו אני ממהר לחדר האוכל. לכן הכנסתי את המכתב לכיס והבטתי החוצה. כשהסתכלתי על השעון הגדול בקיר, קלטתי שכבר ממש מאוחר. רצתי החוצה במסדרון, ופתאום נתקע בי ילד שמנמן, נמוך, וממושקף. הוא הסתכל עליי רגע ארוך ואז גמגם סליחה והלך לדרכו. "ילד חדש" חשבתי לי בחיוך. כנראה לא מבין מה נפל עליו, נבהל, אני זוכר את היום הראשון שלי פה גם אני הרגשתי ככה. טוב זה קצת מוזר, אבל עדיין אין בזה שום דבר חריג מידי
ירדתי במעלית ואז ראיתי את שחר, "שחר!" צעקתי לו "תשמור לי מקום!" הוא רץ אלי מהר כאילו ידע שאני עומד להגיע הוא טפח לי על הגב בחיבה וסיפר לי שהיום יש את המאכל שהוא הכי הכי שונא. "פשוט שונא! חצילים מטוגנים" הוא צרח לתוך אוזני כל כך חזק עד שנאלצתי לסגת לאחור, צחקתי בקול ואמרתי לו שמקסימום נגנוב איזה משהו מהקיוסק. ואז הלכתי לבחור לי סלט ראוי לשמו וגם איזה כריך טעים שאני אוכל לשבוע כי ידעתי שגם אני שונא חצילים מטוגנים.
ואז פתאום ראיתי את סיון, לא ידעתי איך להתנהג, אז פשוט חייכתי אליה ולא אמרתי. פשוט עמדתי וקפאתי כמו סרדין ליד קרטוני המיץ הקפואים בזמן שהיא בוחנת אותם בקפידה ובודקת מה הוא המיץ הראוי ביותר לשתייה. ואז שראתה אותי היא הסתובבה הלכה קצת אחורה ונעלמה לשולחן שלה עם בנות. ואני עוד חשבתי שהיא יכולה לשכוח מזה מהר. איזה טיפש אני!
אוי זה לא היום שלי חשבתי לעצמי בעייפות. אני עכשיו רק מחכה ל-8 שאני אגלה סוף סוף מי שלח לי את המכתב המסתורי הזה ומי לעזאזל זה נ.
כל היום הייתי מתוח הגעתי בשמונה לחצר אחורית בדיוק לפי הדרישה לבשתי מכנסי ספורט נעלי ריצה וחיכיתי בשקט ליצור המסתורי ששלח לי את המכתב.
פתאום נתקלתי בילד הממושקף והמוזר שראיתי בבוקר, הוא לבש בדיוק כמו בבוקר בגדים ארוכים אפילו שהיה זה אמצע הקיץ. בגדים ארוכים אלה הגיעו עד קצה נעליו. והוא חייך במבט מוזר.
אז למה הוא שלח את המכתב תהיתי ביני לבין עצמי. "אני נועם" הוא הציג את עצמו. צחקתי בקול, לא הבנתי מה זאת הסודיות הזאת מה הוא סוכן חשאי או משהו?! מה נסגר איתו. הוא היה נורא נבוך ולא הבנתי למה, אוקיי הוא ילד חדש אבל אל תגזים יותר מידי מה זה הלחץ הזה מה קרה?!
לי אף פעם לא היה לי קשה מבחינה חברתית, אז לא הצלחתי להבין למה בן אדם מסוים יכול להיות כל כך נבוך הריי לא קרה שום דבר מיוחד…
הוא הסתכל עליי צוחק הרכין את ראשו כלפי מטה. חייכתי אליו ראיתי שהוא מפחד קצת וניסיתי להרגיע אותו. ואז הוא אמר לי בשקט "הבנתי שאתה טוב בספורט. ניצחת את כל הבנים בשכבה שלנו." הייתי בהלם הוא מהשכבה שלי! הילד הקטן הזה שנראה כאילו בכיתה גימל מהשכבה שלי!
"כן אני טוב בספורט" אמרתי ביובש ללא כל גאווה. "ומה זה כל הסודיות הזו?" אמרתי בחוסר סבלנות "אני רוצה שתאמן אותי הוא אמר פתאום בקול רם חזק וברור. לא הבנתי מה אם שמעתי טוב, או לא שמעתי טוב, ולא הבנתי מה הוא רוצה.
"אתה רוצה שאני אאמן אותך" חזרתי על דבריו בחוסר אמון. "כן אני רוצה שתאמן אותי! אני רוצה להיות הספורטאי הכי טוב בכל בית ספר! לעקוף אותך בכל שיעורי ספורט!" הוא אמר ללא כל בושה ושום חרטה לא נשמעה בקולו. "תגיד אתה רציני?! אתה רוצה לעקוף אותי?! הסתכלת על עצמך אי פעם במראה?!" הייתי מבולבל, ולא האמנתי למה שאני שומע.

הוא הסתכל עליי במבט נוקב. ואז בלי להתבלבל הוא הפשיל את שרוול מכנסו שכיסה את רגלו השמאלית. ופתאום התגלה לעיני פרוטזה נבהלתי מאוד מיד הפסקתי לצחוק. הייתי מבועת, לא הבנתי למה הוא הולך עם בגדים ארוכים וצחקתי עליו ואז פתאום הכל התברר בבת אחת השתתקתי.

הוא לא אמר מילה חיכה דקה שאני אעכל את מה שאני רואה. ואז אמר בטון חד ומאיים אתה לא אומר את זה לאף אחד. ואז הוריד בזריזות את החולצה ואת המכנסיים כדי שלא יהיה שום חלק מהפרוטזה או הגדם שלו. "הראתי לך ורק לך בכל הבית ספר זה כדי שתשתוק!" הוא סינן בשפתיים חשוקות

ואני שתקתי, באמת נבהלתי ולא הבנתי למה הוא לא אמר לי את זה קודם. הייתי מפסיק לצחוק, הייתי קצת יותר מתחשב בו, הייתי קצת יותר נחמד. אבל לא, הוא החליט להסתיר את זה, ולא הבנתי למה. אבל מצד שני זה היה כל כך מפחיד בחיים לא ראיתי בן אדם עם פרוטזה. הוא הסתכל בשקט, ואז אמר שוב "אני רוצה להיות הכי טוב בבית ספר בספורט!"
אתה עם פרוטזה התחלתי לגמגם. איך אתה רוצה? עם קביים?! איך, איך, איך, אתה רוצה לעשות את זה?!
לא הבנתי מה הוא רוצה במיוחד אחרי שהוא הראה לי את הפרוטזה. לא הבנתי איך הוא מתכוון לעשות את זה…
הוא התקרב אליי ואמר בקול חד, תתפוס אותי בכתף או במרפק! מה?! בחיים לא הובלתי בן אדם שהיה קשה לו ללכת וגם לא ידעתי מה עושים. תתפוס אותי בכתף או במרפק! ועכשיו בבקשה אני לא נעשה צעיר יותר! פתאום הוא הפך לחסר סבלנות וכל הביישנות שלו כאילו התנדפה ממנו. פתאום שהוא ידע שאני יודע, שהוא מה שהוא, פתאום הוא נהיה מלא בביטחון כאילו זה נתן לו כוחות העובדה שאני יודע. מה שאמור להיות לדעתי הפוך.
הייתי בשוק. לא הבנתי איך פתאום מילד כל כך ביישן הוא מתחיל לחלק לי פקודות מה קורה כאן?! אני חולם?!
אין מה אין מצב שאני מחזיק אותו. פחדתי שהוא ייפול. פחדתי שיקרה לו משהו, ויאשימו אותי, המורים, ההורים שלי לא ידעתי מה לעשות. אז החלטתי לצעוק "שחר!" ניסיתי לצרוח לעזרה והוא זינק עליי ואטם את פי בידו. "תירגע! תירגע! אתה משוחרר!" הוא סינן לתוך אוזני בזלזול ואז תפס אותי בצווארון החולצה, אולי כדי לחנוק ואולי סתם כדי להפחיד אני באמת לא יודע ואמר בקול רם "אנחנו עוד נפגש והשיחה הקטנה שלנו תישאר בנינו בינתיים בסדר חמוד?!" לאחר כמה שניית הוא שחרר אותי אני רצתי במנוסה לבוטקה הקטן של ליאור.