נשמה טהורה

"איפה אבא?" שאל הילד הקטן.
האם התיישבה בקצה מיטתו, מתאפקת שלא לבכות. עוצרת את הדמעות.
"הוא עוד יחזור," היא שיקרה לו, כאילו שאם תאמר זאת זה יהפוך למציאות.
"אבל אני רציתי שהוא יקריא לי סיפור לפני השינה," אמר, עיניו הילדותיות התמימות לא מזהות את הצער של אמו.
"גם אני רציתי," היא לחשה לו.
"אבל אמא, הוא יבוא מחר?"
"לא."
"ומחרתיים?"
"לא."
"ובעוד שבוע?"
"לא."
"ובעוד שבועיים?"
"לא."
"ועוד חודש?"
"לא."
"הוא יבוא ליום ההולדת שלי?"
"לא."
"אז מתי הוא כן יבוא?" שאל, קצת בכעס. הוא לא ידע שהתשובה היא אף פעם. הוא היה צעיר מידי בשביל להבין, אבל האם כבר לא עמדה בזה.
"הוא לא יחזור," היא אמרה לבסוף.
"אבל אמרת שהוא כן."
"אבל הוא לא…" היא אמרה. "הוא מת."
"מת?"
"נרצח."
"מה זה נרצח?"
"הרגו אותו בכוונה."
"מי?"
"הוא נהרג בפיגוע שהיה בתל אביב."
"מה זה פיגוע?" הוא שאל.
"זה כשאנשים רעים מטמינים פצצה והורגים אנשים אחרים בעזרת אותה הפצצה."
"מי שם פצצה לאבא?" הוא שאל בתמימות, עיניו מתמלאות דמעות.
"אותם האנשים ששונאים אותנו רק כי אנחנו יהודים. ישראלים."
"ואבא לא יחזור לעולם?" הוא שאל, עיניו מאדימות.
"לא," אמרה האם, מבינה לפתע כי אותם שונאי ישראל הצליחו להשמיד את טהרת נפשו של ילד בן חמש…